כמו כל עם ישראל, את חיים יבין הכרתי לראשונה דרך מסך הטלוויזיה (ערוץ אחד - כמעט 100 אחוז רייטינג). כמו כל עם ישראל, אני זוכר לו, 17 במאי 1977, 10 בערב, את המילה הקנונית - מהפך! ההמונים ראו אותו בביתם, משמיע אותה בטון סמכותי אך מאופק. אני ראיתיו באותו ערב במערכת החדשות בעיתון זה, כאשר עמדנו לסיים את עריכת גיליון הבחירות הדרמטי.
תקתוק מכונות הכתיבה פסק, הרחש-בחש הושתק, הס הושלך בחלל האולם. כל העיניים - כתבים, עורכים ואורחים - ננעצו במתח בל-ישוער במסך, במהדורה שחיים הוביל אותה בשחור-לבן, ושחור נהיה לחבריי בדסק. ממש לא רצו להאמין לו ולחנוך סמית הסטטיסטיקאי, לא אבו לקלוט שתם עידן שלטון מפא"י. "מה יהיה עתה על המדינה?" - ננעצו בי המבטים המודאגים. כמעט זעמו על המבשר.
לימים, כשהוציא לאור ב-1993 את ספרו: "כתב טלוויזיה - מבוא לעיתונאות אלקטרונית", ליגלג חיים יבין על עצמו כשכתב במלוא היושרה: "מילה אחת יכולה להרוס שידור אם אינה מוצלחת. מילה יכולה להירשם בהיסטוריה אם קלעת אל האמת בשידור הנכון ברגע הנכון. המילה הנכונה ביותר, שאמר מנחה משדר הבחירות של 17 במאי 1977 ובמוצאי יום הבחירות של 23 ביוני 1992, היתה 'מהפך'. כך נזכר וכך נרשם בהיסטוריה. פליטת פה - שנאמרה על ידי אותו שדר - היתה הכינוי 'שר המלחמה', שנתן לשר הביטחון, אריאל שרון, בשידור תוצאות הבחירות של 1981. היתה זו עקיצה פוליטית שלא במקומה".
כמו רוב אנשי הטלוויזיה במאה הקודמת, גם לחיים יבין היו עמדות פוליטיות, אך הצופים כמעט לא חשו בהן. הרגישות העודפת היתה נחלת הפוליטיקאים, וגם אני חטאתי בה, כשביקרתי אותו ב-14 בינואר 1993 במאמר בעיתון זה. טענתי בעקבות מאמר שפירסם בכתב העת "קשר", שיחסו לליכוד עויין.
חיים לא נשאר חייב: "אכן תיארתי ברשימה את הרגשתי בשידור ליל הבחירות (שבהן רבין והעבודה גברו על שמיר והליכוד - י"א): 'אי אפשר להתגבר על תחושת השיחרור, על הכמיהה שמשהו ישתנה, אבל כתבתי זאת לא מתוך עמדה פוליטית, אלא בשם זכות הצעקה - שלי ושל עמיתי"...
הוא הוסיף: "הכמיהה שמשהו ישתנה אינה נוגעת לחילופי השלטון, אלא לחופש הביטוי: לאפשר לעיתונאים, למפיקים, לעשות את מלאכתם בלי לפסול כתבות, משדרים, רעיונות ותוכניות. לשדר, כפי שמחייב חוק רשות השידור, מידע מהימן, ולבטא את ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור". ואז הוסיף: "על הבריקדות עלינו אני ועמיתי בטלוויזיה, ולפני כן ברדיו, עוד בימים שבהם היה קול ישראל מחלקה במשרד ראש הממשלה. התקוממנו, למשל, כשעוזריו של דוד בן-גוריון הכתיבו לחדר החדשות של קול ישראל את גירסתו של ראש הממשלה בפרשת לבון".
לא נשארתי חייב, הגבתי במכתב למערכת, שבו ציינתי כי עיקר ההתייחסות שלי במאמר היתה לעמיתו רפיק חלבי על דברי ההתפארות שלו, כי "אנשי העבודה הם העושים את החדשות (בטלוויזיה)". הוספתי כי בעקבות המאמר שלי, טילפנו אלי כמה מכתבי הטלוויזיה והצדיקו אותי.
לא תמיד התכתשנו מילולית. כשנתמנה חיים יבין לעורך "מבט שני" ב-1985 שיגרתי לו מלשכת שר החוץ מכתב ברכה, והוא השיב: "בוודאי תחשוב שאני מחניף לך, אבל כמי שמקבל פה ושם מחמאות על עבודתו (בצד אי אלו חרפות וגידופים פה ושם), האמן לי: מזמן לא קיבלתי מכתב איחולים מרגש ומחמיא כמו זה ששלחת לי. תודה רבה לך ולהתראות".
"מר טלוויזיה" פירסם שלושה ספרים. ראשון שבהם - "גחלת לוחשת", מסע מרטיט אל הקהילות היהודים ברחבי בריה"מ לשעבר, בקיץ 1990. ספר המבוסס על סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית שלו, בת שמונה פרקים, שהאירה את פניה הרב גונים של יהדות מפוארת, טרם היציאה ההמונית לישראל. השני - "עובר מסך" שהוא ספרו האוטוביוגרפי, ושלישי - "כתב טלוויזיה" על "איך לעשות מה" בחדשות ובאקטואליה, שבו הוא מעיד על עצמו:
"בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית, ועוד לפני כן, ברדיו, ערכתי משדרי תעודה ואקטואליה לרוב, אך את המקצוע - כתב טלוויזיה - רכשתי ממש בארה"ב, בהיותי כתב רשות השידור שם, בראשית שנות השבעים. למדתי מקרוב את הדרך הנאותה, דרך החינוך בקולג', שבה מקנים לצעיר האמריקני את יסודות המקצוע. שם גם התוודעתי לעשרות ספרי לימוד והדרכה במקצועות הטלוויזיה והעיתונות, שכה חסרים אצלנו... כשלימדתי באוניברסיטת תל-אביב, ביקשתי כי תלמידיי יפתחו לא רק ידע טכני, הפקתי ואסתטי, אלא גם כלי ביקורת ראויים כלפי המדיום רב העוצמה."
עם העידן החדש בתקשורת ובטלוויזיה, חיים יבין כמו עמיתיו לערוץ הראשון, ירדו מן הבמה החשופה. את מהדורת "מבט:" האחרונה הגיש בפברואר 2008. עם זאת, לא שקט על שמריו, המשיך ללמד דורות של אנשי תקשורת, הפיק, ערך וביים סדרות דוקומנטריות שזכו לצפיות שיא ולפרסים, עד שתשו כוחותיו.
הקשר הישיר שלי עימו התחדש בשנתיים-שלוש האחרונות, כאשר הוא ורעייתו יוספה נהגו להגיע לביתם של אחי וגיסתי, אורה ויעקב אחימאיר, אף הוא מענקי דור הטלוויזיה של אז, להשתתף בערבי ספרות שערכו לסופרים, ובהם נכחו עוד כמה מוותיקי הערוץ, כמו יאיר אלוני.
חיים, כבר נשען על מקלו, נתמך בידי רעייתו המסורה, אוסרת עליו שתייה יתרה - רק אשתקד חוו אסון נורא, איבדו את בתם דפנה ז"ל - תמיד עירני, חייכן, נהנה מהחיים ככל שמאפשר הגיל המתקדם. מקומו באירוע היה קבוע, על הספה מאחור, משם גילה התעניינות רבה, לעתים שואל שאלות, נהנה מן הכיבוד הנדיב. "מה שלום אחימאיר הצעיר?" היה מקדמני במאור פנים.
חיים יבין ז"ל - מנטש, נעים הליכות, רב זכויות, אמין ואהוב, מר טלוויזיה ומר תקשורת, שזכה לאריכות ימים, וייזכר כמי שתרומתו לתקשורת חופשית, מאבקו בסתימת פיות, לחופש הביטוי, למקצוענות ולאמינות - ייזכרו לעד, יילמדו תמיד.
ואסיים באנקדוטה שהוא מביא בספרו: "המגיש הפופולרי סיים את הרצאתו בפני פנסיונרים. בתום ההרצאה, ניגשה אליו גברת אחת, כספת-שיער, חביבה ועדינה, ושאלה אותו בקול רוטט ובביישנות: 'אני רואה אותך ערב-ערב בטלוויזיה, אבל רציתי לשאול אותך, האם גם אתה רואה אותי?'...".
פורסם לראשונה ב"מעריב"