אורי מקלב הוא חבר כנסת ענייני וערכי. בין תעודות ההערכה הרבות שקיבל ניתן למצוא את אות הפרלמנטר המצטיין ואת אות אביר השלטון.
מקלב יבל"א, הקרוי על שם דודו, אורי מקלב הי"ד, שנפל במלחמת העצמאות, היה במשך שנים רבות סמל של תקווה לענייניות ולחיבור בין מגזרים.
התבטאותו בגנות המגזר הציוני דתי בשל תפיסת עולמנו המפתיעה, הגורסת שבעת שאלפי מחבלי נוח'בות פורצים את הגדרות וטובחים בנו, עלינו לסגור את הגמרות ולאחוז באפוד ונשק, הינה פעמון השכמה לאלו הסבורים שעל כל פשעים תכסה ההשתייכות לגוש האמוני. מקלב לא רק חולק על הצורך לצאת מבית המדרש לעזרת ישראל מיד צר, הוא גם טוען שהמחשבה הזאת היא קלקול גדול.
הבעיה אינה במקלב, אלא בחבריו לקואליציה, שקידשו את השותפות עם משמיצי הציונות הדתית ומיטב חייליה בכל מצב ובכל תנאי. ילמדונו רבותינו, מה צריך לקרות כדי שלפחות תעמידו סימן שאלה על השותפות הזאת?
חמישה חברי כנסת של ש"ס השתתפו בכנס שבו רב חשוב כינה את הרמטכ"ל בתואר "ימח שמו וזכרו" ושתקו. אחת לכמה שבועות אנחנו שומעים מנהיגים חשובים מתוך המגזר החרדי בהתבטאויות שאם כל חבר כנסת שמאלני היה אומר אותם, הוא היה הופך מיד לפסול חיתון עד דור עשירי. האם בעקבות זאת השותפות נסדקה ולו בסדק קטן אחד? חלילה, הכל נסלח בזכות ההשתייכות לגוש האמוני.
בהתחלה הסבירו לנו שזה רק ח"כ גולדקנופף הקיצוני, אחר כך זה עבר לדרעי, לגפני, היום זה הגיע לח"כ מקלב. האם יש משהו שיקרה שבעקבותיו נגיד "עד כאן"? האם יש משהו ביחס אל חיילנו היקרים והגיבורים שלא ניתן לו לקרות? האם יש קוים אדומים שאותם המפלגות החרדיות לא יכולות לחצות?