הסימפוניה החמישית של בטהובן נפתחת בארבעה מן הצלילים הפשוטים ביותר שנכתבו אי פעם. ארבעה צלילים. ללא מנגינה מפותחת, ללא הרמוניה מורכבת על פי כללי ההלחנה המקובלים.
ואף על פי כן, מאותו קומץ צלילים בנה בטהובן אחד המסעות המוזיקליים העוצמתיים ביותר, והפך ארבעה צלילים לאחד המשפטים המוזיקליים המזוהים ביותר בתולדות המוזיקה.
השאלה אם בטהובן עצמו אכן תיאר את אותם צלילים "כגורל הדופק על הדלת", כפי שטען מזכירו, עודנה שנויה במחלוקת. אך הביטוי שרד, מפני שהוא מעניק כותרת לרגש שכל מאזין חש, אך אינו מסוגל להסביר. עוד בטרם חשפה הסימפוניה לאן מועדות פניה, ארבעת הצלילים הללו השתלטו על אולם הקונצרטים. הם קוטעים. הם מעוררים ציפייה שהשכל טרם קלט - שכן מוזיקה מסוגלת לאחוז בלב האדם עוד לפני שהשכל מצא אפילו מילה אחת שתתאר מדוע.
מילים חייבות להיות מובנות. הקול, לעומת זאת, עשוי לעורר את הלב עוד לפני ההבנה. עיבוד השפה מתרחש בעיקר ברשתות הלשוניות שבאונות הרקה והמצח, בעוד שהמוזיקה מפעילה רשת רחבה בהרבה: האמיגדלה, ההיפוקמפוס והאינסולה שבסטריאטום הגחוני. די בארבעה צלילים כדי לעורר דאגה, געגוע, תקווה או השתאות, עוד לפני שהקליפה הקדם־מצחית מצאה מילים למה שהלב כבר חש. השפה מסבירה את משמעותם של הדברים; המוזיקה מאפשרת לנו לחוות אותם תחילה.
אולי בכך טמון גם אחד מסודותיה העתיקים של היהדות. לשופר אין את המורכבות של סימפוניה. למעשה, אין בו כל הרמוניה; אין הוא אלא נשימה העוברת דרך קרן איל מפותלת - זעקה קדומה, חשופה, שאין לה היכן להסתתר. ואף על פי כן, במשך למעלה משלושת אלפים שנה פילחה אותה זעקה את לבבותיהם של יהודים בעוצמה שמעטים הדרשות והטיעונים ההגיוניים שהצליחו להשתוות לה.
הרמב"ם הבין מדוע. הוא מכנה את מצוות השופר גזירת הכתוב אך מוסיף מיד: "רמז יש בו"
אלא שהרמז איננו הסבר לסמליותה של קרן האיל, אלא הד לקולה:
"עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם; חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".
השופר איננו מלמד אותנו דבר שלא ידענו. הוא מעורר אותנו לזכור את מה שאפשרנו לעצמנו לשכוח.
הקול והמנגינה קודמים למילה, וההתעוררות קודמת להבנה.
הזוהר ניגש אל אותה תעלומה מכיוון אחר לחלוטין. כאשר משה אומר: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י), דומה כי הוא אינו ראוי להיות שליח הגאולה. אולם הזוהר הופך חולשה זו לתובנה עמוקה:
"משה הווה קול ודיבור הווה בגלות".
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, במאמרו על גאולה, תפילה ותלמוד תורה, מסביר כי משה לא נבחר מפני שהיה נואם מוכשר, אלא מפני שהוא נעשה נושאו של הקול - הקול החי, המבשר והקורא, שבאמצעותו מתחילה הגאולה. הדיבור, על דיוקו ועל משמעותו המלאה, עדיין היה שרוי בגלות. רק בהדרגה שב הקול ומתאחד עם הדיבור, עד שהוא מגיע לשלמותו במעמד הר סיני, שבו נעשה משה לכלי החי שדרכו נמסרת התורה לישראל. עוד בטרם ניתנו המצוות, פגשו ישראל בקול: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת". הקול קדם לדיבור המפורש.
כך גם השופר. אין הוא מתחיל בהוראה או בהסבר. כשם שקולו של משה הקדים את דיבורו, כך גם קול השופר מעורר את הנשמה ומכין אותה לתהליך התשובה והגאולה. הן בזוהר והן בחוויית השופר, הקול והמנגינה קודמים למילה, וההתעוררות קודמת להבנה.
המסורת היהודית ביטאה את אותה הבנה על קולות ומנגינות במשך דורות. רבי נחמן מברסלב לימד שלכל עשב ועשב יש שירה משלו, וכי הבריאה כולה שרה תמיד לפני בוראה. תלמידו, רבי נתן, העניק לרעיון זה ביטוי פיוטי בשירת העשבים:
דע לך שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון של רועה
הרועה אינו כופה את מנגינתו על העולם. תחילה הוא לומד להקשיב. ניגונו נולד מן היכולת לשמוע את הקול והמוזיקה הארוגים בתוך הבריאה.
איש לא פיתח רעיון זה בעת החדשה ביופי רב יותר מאשר י"ל פרץ. בשאלתו הפשוטה לכאורה: "והניגון בעצמו מהו?" הוא מוביל את הקורא למסקנה מפתיעה: המוזיקה אינה נוצרת יש מאין, משום שהעולם מלא קולות. לציפורים יש שירתן. היער לוחש כאשר הרוח עוברת בין ענפיו. אבנים משיבות זו לזו כאשר הן מתנגשות. אפילו שאגת הרכבת הדוהרת על פסי הברזל מוסיפה את קולה אל מקהלת הבריאה. היוצר אינו בורא את הניגון; הוא אוסף את הקולות הפזורים בעולם ומצרף אותם לשלמות אחת.
ואף על פי כן, הקולות לבדם עדיין חסרי חיים, כתב פרץ. הם אינם אלא גופו של הניגון. את נשמתו מעניק להם לב האדם. אהבה ויגון, תקווה ואכזבה, פחד ונחמה, תשובה ושמחה - כל אלה מפיחים חיים בקולות, עד שהם חדלים להיות צלילים בלבד והופכים למשמעות ולזיכרון. כל דור מוסיף מנפשו אל הניגון, עד שהוא נושא עמו לא רק רצף של צלילים, אלא גם את חייהם הרגשיים של כל אלה ששרו אותו לפניו.
ואז מגיע פרץ לאחת הקביעות היפות בספרות היהודית המודרנית:
"אני, רבותי, מאמין באמונה שלמה, שכל מה שהוא מחיה אותי, בהכרח שהוא בעצמו חי. וכשאני רואה שהניגון היפה מחיה אותי, נופח באפי ממש נשמת רוח חיים, אומר אני שהניגון חי".
אולי משום כך מצליח השופר - אף שאין בו מורכבותה של סימפוניה ואף אין בו, במובנה הרגיל של המילה, מנגינה - לעורר את לבבות ישראל זה למעלה משלושת אלפים שנה. בדומה לארבעת הצלילים הבלתי נשכחים של בטהובן, גם קולו העתיק של השופר איננו מתחיל בהסבר.
הוא מתחיל בהתעוררות.
טה-טה-טה-טָאאא
שלושה קולות קצרים ואחריהם קול אחד ארוך.
לאוזן יהודית קשה שלא לשמוע בכך הד רחוק של שברים-תקיעה. הדמיון הוא מקרי, ואף על פי כן, שתי הקריאות פועלות באופן דומה להפליא. הן אינן פונות תחילה אל השכל אלא אל הלב. הן אינן מסבירות - הן מזמינות. הן אינן מפרשות - הן מעוררות.
באחד מימי הקיץ של שלהי שנות השבעים, במהלך ירחי כלה השנתיים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק בברוקליין שבמסצ'וסטס, ישבו עשרות רבנים שקועים בעוד אחת מדרשותיו המרתקות של הרב על הימים הנוראים.
במשך כמה ימים הוליך אותם הרב בין סוגיות התלמוד והרמב"ם, בדיוק האנליטי ובעומק המחשבה שהיו סימן ההיכר שלו. טקסטים מוכרים נפתחו לפתע אל אופקים חדשים של משמעות, וככל שהתקרבה הדרשה לסיומה, הורגשה באולם דריכות מיוחדת. הכול היו משוכנעים שעוד הבחנה מבריקה אחת עומדת לבוא.
אלא שבמקום להמשיך בניתוחו, סקר הרב את האולם באיטיות. מבטו נעצר ביהודי מבוגר שישב בשורות האחוריות. הוא לא היה תלמיד חכם מפורסם ולא בעל תפילה ידוע. קרוב לוודאי שרוב הנוכחים כלל לא הכירו את שמו. ואף על פי כן, היה בו משהו אותנטי, כאילו נשא עמו את הד קולו של עולם שכבר איננו.
ללא כל הקדמה ביקש ממנו הרב לשיר את הפיוט העתיק מתפילת שחרית של ראש השנה.
רחש קל עבר בקהל.
היהודי המבוגר נראה נבוך.
קולו היה שקט, בלתי מלוטש, כמעט שברירי - קול שלא היה מושך תשומת לב באולם קונצרטים. אך כל משפט מוזיקלי נשמע כאילו עוצב במשך עשרות שנות תפילה. זו הייתה מנגינת הנוסח האשכנזי הישן, מנגינה שספגה אל תוכה את חרדותיהם, תקוותיהם וגעגועיהם של דורות רבים של יהודים.
החדר כולו השתתק.
כאשר הגיע אל המילים: "בשופר אפתנו, בברך כריעה, במנגינת רעים אתרועעה"
נדם הכול. כאשר דעך הצליל האחרון, הניח הרב לדממה להימשך.
לבסוף הרים את עיניו ושאל בשקט:
"מה שמעתם?"
איש לא השיב. השתיקה העמיקה.
לאחר רגעים אחדים אמר הרב משפט אחד בלבד - משפט שלא נשכח מלב שומעיו:
"המנגינה פירשה את התפילה"
לא כדי להציג נוסח יפה העמיד הרב את אותו יהודי על רגליו.
הוא ביקש להאיר נקודת מפנה מוזיקלית דקה כל כך, שחדר מלא תלמידי חכמים היה יכול לשמוע אותה מאה פעמים מבלי להבחין בה.
עד לאותו רגע נשאה המנגינה את מלוא כובדו של יום הדין. היא ביטאה את חרדתו של היחיד העומד לבדו לפני קונו, מודע לאחריותו האישית ולשבריריות קיומו.
ואז השתנתה המנגינה.
היא לא נעשתה דרמטית יותר. היא פשוט נפתחה. היא נעשתה בהירה יותר. חמה יותר. רחבה יותר. היא כבר לא הייתה קולו של היחיד.
הרב הסביר כי המנגינה גילתה את מה שהמילים לבדן לא יכלו לגלות. בראשית המשפט ניצב המתפלל לבדו לפני הקב"ה, עומד למשפט על חייו ועל מעשיו. אך כאשר מגיעה המנגינה אל המילים "במנגינת רעים אתרועעה", שוב אין הוא יחיד. הוא נאסף אל תוך כנסת ישראל. על ידי תקיעת השופרהתפילה הפרטית נעשית לתפילתה של אומה. קולו של היחיד מתמזג בקולם של דורות רבים שעמדו לפני ה' באותן מילים עצמן.
זהו אחד מרעיונות היסוד של הימים הנוראים. התשובה איננה מעשה פרטי בלבד. האדם שב אל הקב"ה כחלק מברית החובקת דורות רבים. הוא נכנס לבית הכנסת כשבלבו פחדיו, תקוותיו וכישלונותיו האישיים, אך מגלה שכל אלה נשאו עמם גם אבותיו ואבות אבותיו.
גדולתה של הסימפוניה של בטהובן אינה רק בפתיחתה המטלטלת, אלא במסע שהיא עוברת עד לסיומה. ארבעת הצלילים הפותחים אינם נעלמים לאחר הפתיחה. הם שבים ומופיעים שוב ושוב לאורך כל היצירה, וכל הופעה שלהם נושאת עמה את זיכרון הדרך שכבר עברו. פעם הם נשמעים מאיימים, פעם מלאי מתח, פעם מהוססים וכמעט שבורים. אך בטהובן אינו נוטש אותם. הוא מוליך אותם עמו לאורך כל הסימפוניה, עד שלאחר מאבק ממושך עוברת היצירה מחשכת דו מינור אל האור הגדול של דו מז'ור.
ניצחון הסיום משכנע דווקא משום שהוא אינו מוחק את המאבק. דבר אינו נשכח. דבר אינו נמחק. הכול נגאל.
טה-טה-טה-טָאאא
ייתכן שגם משום כך נהגו בקהילות רבות לסיים את תפילת ראש השנה בתקיעה ארוכה. אותה תקיעה איננה רק סיום סדר התקיעות; היא מביטה אל העתיד, אל היום שעליו ניבא ישעיהו:
"והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול..."
גם הרב סולובייצ'יק שמע את אותו מהלך בתוך שניות ספורות של נוסח עתיק. מה שהחל בקולו הרועד של יחיד העומד לבדו לפני דין שמים, נעשה בהדרגה לקולה של כנסת ישראל - עם שנשא את אותן מילים עצמן דרך גלות וגאולה, דרך חורבן ובניין, דרך ייאוש שהפך לתקווה, דור אחר דור אחר דור.
י"ל פרץ הבין זאת היטב. הקולות, כתב, אינם אלא גופו של הניגון. את נשמתו מעניק לו לב האדם. כל דור מוסיף אליו את אהבותיו ואת פחדיו, את כאביו ואת תקוותיו, עד שהניגון חדל להיות רצף של צלילים והופך לחיים עצמם.
דרשותיו של הרב סולובייצ'יק ממלאות כיום כרכים וספריות, והן מוסיפות לעצב את עולם לימוד התורה. אך אילו הייתם שואלים את מי שישב באותו אולם בברוקליין מה נחרת בזיכרונו יותר מכל, ספק אם היה מזכיר חידוש למדני או הבחנה מושגית.
הוא היה נזכר באדם זקן שעמד בשקט ליד הקיר האחורי.
במנגינה עתיקה שחצתה ארצות, דורות ויבשות כדי להגיע לאותו אחר צהריים.
לרגעים אחדים הפך גדול המוחות שבאולם לאוזן הקשבת ביותר שבו.
לפני שהמילים מלמדות, המנגינה מעוררת.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין