היו לי עשרות רבות של מורות ומורים. בימים ההם כבר הפסיקו לומר "כבוד המורה, גברת", אבל עדיין לא אמרו לנו "אל תקראו לי המורה, יש לי שם". בימים ההם, שבין הכבוד המרוחק לאווירת הקרבה המדומה, היו "מורי" ו"מורתי".
ברבות השנים, מבין כל אותן מורות ואותם מורים שאני ודאי חב להם רבות, אחת נותרה "מורתי" - תמימה בוטרמן. היא הייתה מחנכת הכיתה שלנו במשך שנתיים, בכיתות ד'-ה', בבית הספר אהרן-הרא"ה בקריית שמואל, בשנות ה-80.
הגענו כשכבר ידענו לקרוא, לכתוב ואפילו לעשות כפל וחילוק. מבחינת מערכת החינוך, תפקידה היה להשלים את השכלתנו על פי תוכנית הלימודים, אבל היא הייתה הרבה מעבר לכך. במבט לאחור, היא לימדה אותנו ש"לימודים" זה הרבה מעבר ל"לימודים". לימודים זה קודם כול "כיצד לומדים": סדר, ארגון, משמעת. אלו אינם רק עקרונות למידה, אלא בסיס מוצק וחיוני לשיעור, לשיעורי הבית ולחיים.
אולם הדבר שזכור לי ביותר ממנה הוא דווקא הפסקות ארוחת העשר. היינו נוטלים ידיים, מוציאים את הסנדוויץ', מברכים, ואז הייתה מקריאה לנו מספרי הילדים של דבורה עומר, גלילה רון־פדר ואחרים, על המחתרות, הבריטים וגם על תעלולי ילדים בבית הספר של פעם.
והזיכרונות אינם נמשכים אל תוכנית הלימודים ומערכת השעות, אלא אל ההכנות לטקסי יום העצמאות ויום הזיכרון, אל השיעורים המיוחדים לקראת החגים, ובמיוחד אל השיעור שהיא נתנה לי להעביר בכיתה ד'. הייתי ילד סקרן שכתב לעצמו על ליקוי חמה נדיר שהתרחש באותה שנה. כאשר שמעה על כך, היא מיד הציעה שאעביר את השיעור לכל הכיתה.
זה היה שיעור לחיים: להיות סקרן, לחקור, לבדוק, ואז להציג בשמחה ובביטחון את פרי לימודיי, כמו אז בכיתה ד', ליד הלוח.
אני חושב שמכל המורות והמורים שהיו לי, היא הייתה יותר מכולם "מורתי". זאת מפני שהיא לא הרצתה את החומר, היא לא הקריאה את השיעור, אלא תמיד שאלה. אינני זוכר כעת את תוכנו של שיעור כזה או אחר, אבל אני כמעט יכול לחוש כיצד הגוף נדרך מיד כשהיא מעלה שאלה, מבקשת הסבר, מציגה קושיה: היד מתרוממת, האצבע נמתחת, ואני קורא "מורתי".
מורתי נשארה בקריית שמואל. על פי רוב, הזמן החולף מביא עמו גם שינוי בתפקידים. המורים שלנו בעבר נעשים לשכנים, עמיתים לעבודה או חברים ושותפים בבית הכנסת. אמנם בשבילי היא הייתה מורה, אבל בינה לבין הוריי ומשפחתי נרקמה ידידות אמת שהלכה והעמיקה עם השנים.
וכך, לא פעם ולא פעמיים, נפגשנו בבית ההורים, ליד בית הכנסת או בשבילי הקריה. או אז היא הייתה מזכירה לי אנקדוטה כזו או אחרת מאותן השנים. עם הזמן הסתבר לי שהיא זוכרת לא רק אותי, אלא גם את חבריי לכיתה, את בני המשפחה שלי שעברו בכיתתה ועוד רבים מתלמידיה ומתלמידותיה. היא זכרה את כולם.
ועבורי, על אף השנים שחלפו, משהו מיראת הכבוד של תלמיד כיתה ד' נותר בעינו.
אמש היא הלכה מאיתנו במפתיע. וברגע אחד חוזרים הזיכרונות, וברגע שלאחריו העבר נראה בו בזמן קרוב מתמיד ורחוק מאי פעם. אבל בעיקר מחלחלת התחושה ששוב לא אוכל להצביע ולומר "מורתי".