3.25 - זהו המספר הכי משמעותי בבחירות הקרובות לכנסת. אחוז החסימה. זהו המספר שיקבע מי לכנסת ומי לפח. לא במפלגות הגדולות מדובר, כי אם בקטנות שמתנדנדות מעל ומתחת לרף, על פי הסקרים כמובן.
יש האומרים שהוא גבוה מדי ויש האומרים שהוא ראוי. מטרתו - למנוע משברירי רשימות להיות מיוצגים בבית המחוקקים, ולבל תהיה בו סיעה שלא השיגה לפחות ארבעה מנדטים.
בעבר הרחוק עמדה החסימה על אחוז אחד, ובבחירות 1992, לכנסת ה-13, האחוז הועלה ל-1.5. כעשר רשימות קיקיוניות לא עברו אותו ואלפי קולות לא הוכשרו. דווקא מפלגה רצינית, "התחיה" בראשות גאולה כהן ויובל נאמן, כמעט דילגה מעליו, אך לא. עשרות אלפי הקולות שניתנו לה ירדו לטמיון.
אילו "התחיה" הייתה עוברת את אחוז החסימה, הנמוך דאז, היה מחנה הימין זוכה בעוד ארבעה מנדטים, ומפלגת הליכוד בראשות יצחק שמיר - הגם שמספר הקולות הכשרים שקיבלה היה נמוך ממספר קולות העבודה - הייתה ממשיכה בשלטון, ופני היסטוריה היו שונים לגמרי. מאז זכינו לעוד 13 כנסות, האחוז הועלה באופן משמעותי, מה שאינו מרתיע רשימות קיקיוניות להשקיע ולהתמודד.
כאשר יש יותר מפלגות כאלה בצד הימין, ברור שהמפלגה הגדולה, הליכוד, הייתה רוצה שהן יעברו את אחוז החסימה. כך לא יתבזבזו קולות ימניים בתוך המחנה והסיכוי להישאר בשלטון יגדל. ואולם לאחוז החסימה יש אמירה ברורה: דמוקרטיה אינה אנרכיה, שבה כל זב חוטם יקים לו רשימה הזויה עם סיכוי לא רע להשתחל לכנסת ולהפוך אותה לערב רב של ח"כים, עם קושי רב לכונן קואליציה. לכן, מפלגות הליכוד וישר חייבות לשכנע את מצביעיהן הפוטנציאליים לא לבזבז קולותיהם על רשימות סרק.
הליכוד, למשל, חייבת לשכנע את תומכיה - במיוחד אלה מביניהם המאוכזבים מאופן התנהלותה בארבע השנים שעברו - כי את הביקורת יש להשאיר בבית המפלגתי פנימה על ידי בחירת נבחרת טובה יותר (כן, היום בפריימריז!), ולא לשים יהבם על מפלגה שצצה לה בפתע, לא שורשית, שאין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה. קולותיהם ייזרקו לפח, לא יהיה בהם להשפיע על הרכב הכנסת והממשלה.
ב-1992 היו אלה "התחיה" ולוינגר (שהקים לו רשימה משלו), שהפילו את שלטון שמיר. המנהיג המעצים הזה, שלא ויתר על סמ"ר מאדמת ארץ ישראל, לא היה מספיק טוב עבורם. המחנה הלאומי עשה לעצמו חראקירי, קיבלנו את אוסלו ואת מאות הנרצחים. לימים הכתה גאולה כהן על חטא היוהרה ועל מפלת מחנה הימין באשמתה.
די במספר מפלגות מצומצם יחסית, כדי לייצג את כל קשת הדעות והאידאולוגיות השורררות בציבור הישראלי. זהו הרציונל מאחורי אחוז החסימה הגבוה. עליו להרתיע מפני התארגנויות הזויות שזוכות לפרסום זמני, מלהוליך שולל אנשים תמימים ומחיקתן מן המפה הפוליטית. לא רק מפלגות הזויות. בבחירות הפעם אנו רואים גם מפלגות בנוסח "התחיה", עם אישים מנוסים בחיים הפוליטיים, שרצים בנפרד ממפלגות האם.
הדבר בולט במיוחד בצד הימני. אישים כמו ארדן, אדלשטיין, הנדל, טרופר, פייגלין, וילף, גנץ, מתיימרים להציג רשימות חדשות, בלי שיודעים מה באמת מבדיל בינם לבין הליכוד והמרכז. מקננת בלב התחושה, שהמניע הוא בעיקר נקמני. האחד לא קיבל תפקיד שחשק בו, השני הודח מתפקיד כלשהו, השלישי ירד לגמרי בסקרים, החמישי ברח מספינה טובעת, וכן הלאה.
אפשר להניח שאם מי מהם יעבור את אחוז החסימה, הוא יצטרף לקואליציה בראשות הליכוד, אם זו תצליח לשמור על כוחה ואף להגדילו. אבל מי לידי הבוחר יתקע שיקרה הנס והשניים, ארדן ואדלשטיין, ישובו לכנסת עם עוד שניים מרשימתם (כרגע אפילו שמותיהם אינם ידועים)? מי התמים ויתן קולו להם בבחינת הימור פוליטי, חסר סיכוי?
אחת הטענות כלפי הליכוד היא שרשימתה בכנסת היוצאת אינה אטרקטיבית, שמייצגים אותה אנשים חסרי הדר, שהמורשת המפוארת של זאב ז'בוטינסקי היא מהם והלאה. יש בזה מן האמת. ראו את רשימות התנועה בשנים עברו, בראשות בגין ושמיר, וראו את ההבדל.
אבל היום, בפריימריז המתקיימים ברחבי המדינה, אפשר לתקן במשהו, להביא להרכבת רשימה ראויה יותר, רעננה, ובכך להרתיע את המצביע הפוטנציאלי מלתת קולו לרשימות מבוזבזות. בידי 130 אלף מתפקדי הליכוד הדבר.