הליכוד סיים את תפקידו. מי יחליף אותו?

מפא"י לא מתה ב 1977. היא סיימה את תפקידה ההיסטורי ב 1973. ארבע שנים נדרשו עד שהמערכת הפוליטית העניקה לכך ביטוי רשמי בקלפי.

זו אינה רק אנקדוטה היסטורית. זו הדרך הנכונה להבין את הרגע שבו נמצא היום המחנה הלאומי. מפלגות שלטון גדולות אינן מסיימות את תפקידן ביום שבו הן מפסידות בבחירות. הן מסיימות אותו כאשר המציאות שהן נועדו לעצב משתנה, כשהכלים שפיתחו נשחקים וכשהציבור שהן הנהיגו כבר נמצא במקום אחר. לפעמים חולפות שנים עד שהקלפי מדביקה את ההיסטוריה.

כך קרה למפא"י בעקבות מלחמת יום הכיפורים. כך, להבנתי, קרה לליכוד ב 7 באוקטובר.

המערך עוד ניצח בבחירות שלאחר המלחמה. גולדה עוד הקימה ממשלה. רבין עוד כיהן כראש ממשלה. המנגנון פעל, המפלגה שלטה והעסק נראה חי. אבל משהו יסודי כבר נשבר. המפלגה שהקימה מדינה, קלטה עלייה, בנתה צבא והובילה את המפעל הציוני הפכה בהדרגה ממחוללת ההיסטוריה למי שמנסה לנהל את מה שכבר יצרה.

1977 לא חוללה את השינוי. היא רק חשפה אותו.

הליכוד נמצא היום בנקודה דומה.

צריך לומר זאת דווקא מתוך הכרה בתפקידו ההיסטורי העצום. הליכוד שבר את ההגמוניה של תנועת העבודה, החזיר למחנה הלאומי את הלגיטימיות שנשללה ממנו, נתן בית פוליטי לציבור מסורתי עצום והפך את הימין מכוח אופוזיציוני למחנה השלטון הטבעי של ישראל.

במובן עמוק, הליכוד הצליח במשימתו.

הבעיה היא שהעם שאותו הוביל המשיך לנוע, בעוד המפלגה הלכה ונעצרה.

ישראל שאחרי 7 באוקטובר ימנית יותר, מפוכחת יותר ותובעת יותר. היא מבינה שחמאס אינו בעיה שמנהלים, שחיזבאללה אינו איום שאפשר להרתיע לנצח, שאיראן אינה סוגיה שאפשר לדחות מדור לדור ושמדינה פלסטינית בלב הארץ אינה עוד נוסחת קסם לשלום. היא דורשת ריבונות, משילות, ביטחון, התיישבות והכרעה.

העם הלך ימינה. דווקא מפני שהלך ימינה, הליכוד מתקשה עוד להחזיק בו.

אין כאן פרדוקס. יש כאן חילופי תקופות.

7 באוקטובר חשף לא רק את קריסת הקונספציה הביטחונית. הוא חשף את מיצויה של תפיסה פוליטית שלמה. במשך שנים הימין למד לדבר בשפה של הכרעה ולפעול בשפה של ניהול. לנהל את עזה. לנהל את הרשות הפלסטינית. לנהל את איראן. לנהל את אובדן המשילות בנגב ובגליל. לנהל את המאבק על יהודה ושומרון. לנהל את מערכת המשפט. לנהל את משבר הגיוס. תמיד עוד ועדה, עוד פשרה, עוד דחייה ועוד מערכת בחירות שבה סוף סוף יהיה רוב לעשות את מה שהובטח במערכת הקודמת.

7 באוקטובר היה הרגע שבו המציאות קבעה שהשיטה הזאת הגיעה לסוף דרכה.

ולכן השאלה החשובה איננה מתי הליכוד ייעלם. ייתכן שיעברו שנים. ייתכן שינצח שוב בבחירות. גם המערך ניצח אחרי 1973. מפלגות גדולות מחזיקות מנגנונים, נאמנויות, מותג ומנהיגים. כל אלה יכולים להאריך חיים פוליטיים הרבה אחרי שהתפקיד ההיסטורי הסתיים.

השאלה היא מי מתכונן ליום שאחרי. וכאן מגיעה האחריות של המחנה האידאולוגי, הלאומי והאמוני. אסור לו להמתין.

זו אולי הטעות המסוכנת ביותר שהוא יכול לעשות עכשיו. להמשיך לראות בעצמו שותף זוטר של הליכוד, להתמקח על עוד תיק, עוד תקציב ועוד שני מנדטים, ולחכות שמישהו אחר יודיע שהגיעה העת להנהיג.

איש לא יודיע.

היסטוריה פוליטית אינה מעניקה רישיון להנהגה. הנהגה לוקחים כאשר נוצר חלל ומציעים לציבור חזון גדול דיו כדי למלא אותו.

והחלל כבר כאן.

המחנה האמוני צריך להפסיק לחשוב במונחים מגזריים ולהתחיל לחשוב במונחים ממלכתיים. לא כיצד משיגים יותר לציונות הדתית, אלא כיצד הציונות האמונית מנהיגה את ישראל. לא עוד רשימת דרישות קואליציוניות, אלא תשובה לשאלה כיצד צריכה להיראות מדינת ישראל בעוד עשרים שנה.

זה מחייב שינוי עמוק.

צריך להעמיד תפיסת ביטחון שמטרתה הכרעה. תפיסה מדינית שמבהירה מה ישראל מבקשת לעשות בעזה וביהודה ושומרון. מדיניות שתשיב את הריבונות לנגב ולגליל. תשובה אמיצה לסוגיית גיוס החרדים. חזון כלכלי של צמיחה, תחרות ויוזמה. מערכת משפט שיודעת את מקומה בתוך משטר דמוקרטי. ובעיקר, הגדרה מחודשת וברורה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית, חזקה ובטוחה בעצמה.

אבל חזון אינו מספיק.

צריך גם לבנות כוח.

לפתוח את השורות. להביא אנשי ביטחון, כלכלה, אקדמיה, משפט, חברה ותרבות. לדבר אל תושבי תל אביב כשם שמדברים אל תושבי עלי. אל המסורתי מבאר שבע כשם שמדברים אל בוגר הישיבה בגוש עציון. להפסיק לחפש כיצד משמרים את הבייס ולהתחיל לשאול כיצד הופכים למחנה של ארבעים מנדטים.

כי העם כבר נמצא שם.

זו אולי העובדה הפוליטית החשובה ביותר של התקופה. ציבור ישראלי רחב עבר בעשורים האחרונים תהליך עמוק של התפכחות. 7 באוקטובר האיץ אותו באחת. אלא שבין עמדות הציבור לבין המערכת המפלגתית נפתח פער. מיליוני ישראלים מחזיקים בתפיסת עולם לאומית הרבה יותר מזו שמציע להם המרכז הפוליטי, אך אינם משוכנעים שהמסגרות הקיימות בימין מסוגלות להנהיג מדינה.

את הפער הזה צריך למלא.

לא בעוד מפלגת נישה. לא בעוד גלגול של מפלגה מגזרית. לא בעוד שותפה קואליציונית שמבקשת להשפיע על ראש הממשלה הבא.

צריך לבנות אלטרנטיבה שלטונית.

בגין לא הגיע ל 1977 ביום אחד. המהפך נבנה במשך שנים, באמצעות רעיון, מחנה, מוסדות ובעיקר נכונות להאמין שהשלטון אינו רכושה הפרטי של מפא"י. כאשר הציבור היה מוכן לשינוי, כבר עמד מולו כוח שהיה מסוגל לקבל את האחריות.

זה הלקח שצריך ללמוד עכשיו.

אם המחנה הלאומי האמוני ימתין עד שהמערכת הפוליטית תכיר בכך שתפקידו ההיסטורי של הליכוד הסתיים, הוא יגיע מאוחר. החלל יתמלא. אחרים יבנו את האלטרנטיבה, והימין האידאולוגי ימצא את עצמו שוב בתפקיד המוכר: גדול מספיק כדי להשפיע, קטן מכדי להנהיג.

אסור שזה יקרה.

מפא"י סיימה את תפקידה ההיסטורי ב 1973. ארבע שנים אחר כך הגיעה ההכרעה הרשמית מהקלפי.

הליכוד סיים את תפקידו ההיסטורי ב 7 באוקטובר. איננו יודעים אם ההכרה הפוליטית בכך תגיע בבחירות הקרובות, באלה שאחריהן או בעוד עשור. זה גם לא באמת חשוב.

הדבר החשוב הוא מה עושים בזמן שבין האירוע ההיסטורי לבין ההכרה הפוליטית בו.

הזמן הזה הוא עכשיו.

העם כבר שם. החלל כבר נפתח. ההיסטוריה כבר החלה לנוע. המחנה האמוני צריך להפסיק לחכות שמישהו יזמין אותו להנהיג. הגיע הזמן לקום ולהנהיג.