נפתח בהבהרת מושגים.
"חרדי" פירושו חרד לדבר ה' - ביטוי של יראה ושל רצון לעשות את רצון קונו. כמובן, כמו תכונות רבות אחרות, גם זו תכונה יחסית. אני ובני משפחתי שואפים ומשתדלים להיות חרדים לדבר ה'.
אבל לצורך הדיון, וכדי שלא נתבלבל במושגים, נשתמש כאן במילה "חרדי" כמעין מילת קוד לציבור שמקפיד מאוד על קיום מצוות התורה, אך אינו רואה בשירות בצה"ל מצווה מן התורה כפי שרואה בו הציבור הדתי־לאומי.
השיח הציבורי מרבה להשתמש בסטריאוטיפים. הם אמנם מחדדים את הדיון, אבל גם מרדדים אותו - ובעיקר מצליחים לעורר הרבה מאוד כעס.
בהקשר הזה אני מבקש להביא ציטוט קצר ומקוטע ממאמר "הדור" של הרב קוק זצ"ל, שפעל רבות לרומם את כולנו:
"המכאוב הגדול... המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה... אין לתאר ולספר... והכאב כל כך גדול, עד שנוטל ממנו גם כן את כשרון הדבור... יש לו דבור, אבל לא לספר נגעי לבבו, למען ירווח לו, כי־אם לבזות ולחרף או להתקצף ולקלל".
נדמה שהדברים נוגעים גם למציאות שלנו. כשהכאב גדול והשיח נעשה טעון, במקום לדבר ולהקשיב אנחנו עלולים להגיע במהירות להאשמות, לכעס ולחרפות.
וכאן עולה השאלה: מה חלקו של הציבור "שלנו" במצב הזה? לצורך הדיון, נגדיר את "הציבור שלנו" כמי שמשתדל מאוד לקיים את מצוות התורה, ובהחלט רואה בשירות בצה"ל קיום של מצווה מן התורה.
לכאורה, הציבור הדתי־לאומי ניצב בעמדת מפתח בוויכוח הציבורי שהולך ותופס תאוצה לקראת הבחירות לכנסת. הרי אנחנו לומדים תורה וגם משרתים בצה"ל. לכאורה, עצם קיומנו מוכיח שאפשר לשלב בין השניים.
אבל האם ההוכחה הזאת משמשת מקור השראה - או דווקא שמן על מדורת המחלוקת?
אולי כדאי שנתבונן לרגע בתפקיד שאנחנו ממלאים בוויכוח. אולי, אם נצליח להשתחרר מהצורך להציג את עצמנו כ"דוגמה למופת" מול הציבור החרדי, נוכל להפוך מגורם שמעמיק את המחלוקת לגורם שמסוגל להרגיע ולגשר.
ולשם כך, קודם כול, צריך להביט פנימה. האם הכול מושלם אצלנו? ודאי שלא. אחת השאלות הכואבות שמעסיקות את הציבור שלנו היא היכולת להעביר לדור הבא לא רק שמירת מצוות, אלא אהבת תורה עמוקה ודבקות בדרך התורה.
קיימים נתונים והערכות שונות בנוגע להיקפי הנשירה והעזיבה הדתית בציבורים השונים, והגדרות שונות ל"נשירה" מקשות על השוואה פשוטה ביניהם. לכן אינני מבקש לבסס את הטענה על מספר כזה או אחר. השאלה החשובה בעיניי היא אחרת: כמה אנחנו מצליחים להעביר לילדינו אהבת תורה - אהבה כמו אש, שגם מים רבים לא יוכלו לכבות?
וכאן נדמה לי שיש לנו מה ללמוד מהציבור החרדי. הרבה מה ללמוד. אין פירוש הדבר שהכול מושלם שם, ובוודאי שאין הכוונה להעתיק את אורח החיים החרדי אל החברה הדתית־לאומית. "העתק והדבק" כזה אינו אפשרי וגם אינו רצוי. מדובר בחברות שונות, בעלות תפיסות עולם שונות והתמודדויות שונות.
אבל בכל הנוגע לאהבה ולמסירות ללימוד התורה, לחיבור לבית המדרש ולבניית מסגרת חיים שמעמידה את התורה במרכז - ראוי שנביט גם בענווה ונשאל מה אנחנו יכולים ללמוד.
הדבר לא יסתכם בכמה "טיפים" שמורים יקבלו בהשתלמות של משרד החינוך. יש להניח שכוחו של הציבור החרדי בתחום לימוד התורה צומח מתוך מסגרת חיים שלמה, מתוך משפחה, קהילה וחברה שמעניקות ללימוד התורה מקום מרכזי. גם אצלנו נדרשת חשיבה עמוקה.
ראוי לבחון בכנות את הקשר שבין עוצמת לימוד התורה והחיבור לבית המדרש לבין יכולתו של הצעיר הדתי להתמודד עם המעברים והאתגרים שבחייו, ובהם גם השירות הצבאי. במקום להניח מראש שאנחנו כבר מצאנו את הנוסחה המושלמת, עלינו לשאול כיצד ניתן לחזק את עולם התורה שלנו, ובמקביל כיצד ניתן לפעול כדי שצה"ל יהיה צבאו של העם היהודי במובן המלא.
דרך לא קצרה עוד לפנינו. ובינתיים, אולי נכון שנוותר על מעמד "הדוגמה למופת" בוויכוח שבין החברה החרדית לבין שאר חלקי הציבור הישראלי.
אפשר להאמין ששירות בצה"ל הוא מצווה, לשרת במסירות ואף לתבוע נשיאה רחבה יותר בנטל - ובאותה נשימה להכיר בכך שיש דברים שבהם אנחנו יכולים ללמוד מאחינו החרדים. הכרה כזאת אינה מחלישה את עמדתנו. להפך. היא מאפשרת לנו לנהל את הוויכוח מתוך ענווה, כבוד והקשבה.
עצם הסירוב שלנו לשמש שמן על מדורת המחלוקת עשוי להיות צעד ראשון בדרך להפוך מגורם מתנצח לגורם מגשר - ולקדם את כולנו צעד אחד בכיוון הנכון.