תוצאות הפריימריז בליכוד גרמו לחברים רבים בציונות הדתית ובהתיישבות להרים גבה. איך יתכן, הם נזעקו, שחברי הכנסת הדתיים-לאומיים כמו עמית הלוי, אריאל קלנר ואביחי בוארון, שהיו חברי כנסת מצוינים ואיכותיים, נדחקו לשולי הרשימה. זאת בזמן שחברי כנסת אחרים כמו דוד ביטן הגיעו שוב לצמרת.
אושיית הרשת איילת לאש למשל פרסמה ציוץ בנושא שהפך לויראלי. היא קוננה על "סוף דרכה" של מפלגת הליכוד, אם קלנר ובוארון יהיו מחוץ לכנסת הבאה, בעוד ביטן בפנים.
אכן שלושת חברי הכנסת הדתיים-לאומיים שנדחקו לתחתית הרשימה נחשבים חברי כנסת מצוינים. אלא שהבעיה נעוצה בחוסר ההבנה של רבים בציונות הדתית מהי מפלגת הליכוד, ואפילו הייתי אומר בעדינות שיש כאן לא מעט התנשאות ופטרונות על חברי הליכוד ומצביעי המפלגה.
הכי קל לפתור הכל באמירות על "דילים" מושחתים וקומבינות. אבל כל זה רחוק מאד מהעולם האמיתי. בפועל ביטן, אמסלם, מיקי זוהר, עמיחי שיקלי ואלי כהן, נבחרי כי הם אהודים מאד על מתפקדי הליכוד. הדילים הם רק האירוע המשני. עובדה שחיים כץ, "מלך הדילים", נזקק לשריון כי חשש שלא יכנס לרשימה.
אז מה כן קרה כאן? כדי להבין את שורש האירוע צריכים לחזור אחורה בזמן. לפני 20 שנה, אחרי הגירוש הכואב מגוש קטיף, התחיל תהליך של חיבור אמיתי ואותנטי בין הליכודניקים לבין ההתיישבות ביהודה ושומרון. כולנו ליקקנו את פצעי העקירה ואת הניתוק הצובט בתקופת המאבק הכתום בין הפריפריה לבין המתיישבים. זה היה גם האקו-סיסטם שיצר את תנועת הגרעינים התורניים בערי הפריפריה ואת הנפת המשימה הלאומית של החיבור לציבור המסורתי והפריפריאלי. חיבור לעם ישראל שבשכונות, בלי פילטרים ובלי התנשאות.
אבל בדרך למימוש החזון הזה גם בפן הפוליטי משהו נעצר. הליכודניקים זכרו את ההתיישבות, תמכו בכל מאודם בסיום האפליה נגד מתיישבי יו"ש ובזכותם קמו ממשלות ימין שהפריחו את ההתיישבות, עצרו שנים של הקפאות בניה והפכו את הדיבורים על עקירות לנחלת העבר. רק שבזמן שנלחמנו על סלילת ציר 60 וצומת חדשה בחיזמא, שכחנו שבכל ברית פוליטית יש שני צדדים.
אנחנו שמחנו לראות את ראשי המועצות ביו"ש רושמים ניצחונות וגוזרים סרטים למחלפים חדשים ביו"ש, אבל לא נלחמנו למען המחלפים של תושבי נתיבות וקרית שמונה. לא התחברנו לערכים שלהם, לא נלחמנו על מה שבאמת חשוב להם ולכאבים שלהם. הטרדות שלהם נותרו שלהם בלבד.
קחו למשל את סוגיית יוקר המחיה. לכאורה סוגיה שולית ביחס לשאלות גדולות באמת כמו ביטחון, ניצחון בעזה והתיישבות ביו"ש. רק שזו אחת הסוגיות הכי חשובות עבור רוב מצביעי הליכוד, מעמד הביניים בפריפריה ובקרב הדור הצעיר, שמהווה את הדור השני והשלישי של בני ערי הפיתוח.
אנחנו חגגנו בממשלה הזו את ההישגים הגדולים של סמוטריץ וסטרוק, את הקמת מעל 100 ישובים חדשים ביו"ש (מספר אסטרונומי בלתי נתפס) ואת הקמת מעל 200 חוות. הישגים בלתי נתפסים בכל קנה מידה. את סלילת ציר 60 החדש והכבישים העוקפים. אבל לא התחברנו בחזרה לצרכים של תושבי השכונות ושל הפריפריה. לא היינו איתם במאבקים שלהם ואולי אפילו בזנו והתנשאנו עליהם.
האם ראיתם מישהו בציונות הדתית זועק על כך שהקמת בית החולים בקרית שמונה תקועה כבר שנים?! נלחתם על נקודות זכות לתושבי הנגב?! על הקמת אוניברסיטה בפריפריה?! האם מישהו אצלנו נלחם על הפיצויים של תושבי אופקים, בזמן שאלמוג כהן הרים את נס המאבק הזה בממשלה הנוכחית ואף שילם על כך מחירים אישיים?! מישהו מאיתנו היה לצידם של תושבי נתיבות או ירוחם או דימונה במאבקים היום-יומיים שלהם?!
אגב לא פלא שדווקא קבוצת הגרעינים התורניים, אחת הקבוצות האידיאולוגיות החזקות כיום בליכוד, תמכו בשרים החברתיים כמו אלי כהן ודודי אמסלם ובחבר הכנסת בדוד ביטן ובמועמדת שלו במשבצת האישה, סגנית ראש עיריית נהריה קרן אטיאס. זה מהלך שנשזר יד ביד עם החיבור שלהם לערי הפריפריה ולציבור הליכודי האמיתי, שרואה באמסלם וביטן מייצגים אותנטיים שלו.
אני שומע כל מיני אנשים אומרים ‘איך מיקי זוהר הגיע כזה גבוה ברשימה, מה הוא עשה בכלל בקדנציה האחרונה למען הימין'? אמירה מנותקת ומתנשאת, כאילו הימין קיים רק בין יצהר לאיתמר.
כאילו לדאוג לתקציבים לתרבות בפריפריה, לדאוג לראשונה להכרה בתזמורת האנדלוסית ובמופעי מוזיקה מזרחית וביצירה שמחוברת למורשת עדות המזרח, להקים בתי תרבות בעיירות הפיתוח ועוד ועוד הישגים היסטוריים למען מצביעי הליכוד - כל זה בכלל לא מדבר אלינו. כי מי הם בכלל תושבי עיירות הפיתוח ולמה מי שדואג להם אמור להגיע גבוה בפריימריז בליכוד בכלל. הרי המדד היחידי שלנו הוא מי צרח (או יותר נכון צרחה) חזק יותר באיזה דיון בבג"צ.
היה פעם פוליטיקאי שרץ עם קמפיין "בלי חובות אין זכויות". זה המסר של כל מערכת פוליטית. אם אנחנו רוצים שהשרה מירי רגב תמשיך להיאבק למען סלילת כבישים ביו"ש, שהשר אלי כהן ימשיך להילחם כדי לחבר לחשמל כל חווה וכל ישוב חדש ביו"ש, ששר הביטחון ילחם כדי להעביר את האחריות על האכיפה ביו"ש מהצבא למשטרת ישראל ועוד ועוד מאבקים שהובילו בקנדציה הזו שרי הליכוד, אנחנו צריכים להבין שלכל מטבע יש שני צדדים. והצד השני הוא להיות עם מצביעי הליכוד במאבקים שלהם באמת. לא בכאילו ולא בקוסמטיקה.
להבין שיש כאן ברית וחיבור אמיתיים. להילחם למען הדברים שחשובים להם ולשכב על הגדר למען מחלף בטבריה בדיוק כמו שאנחנו נלחמים על מחלף בצומת תפוח. לייצר ברית אחים אמיתית, של שותפות אמת. ורק כך הברית הזו תישמר.