היום לפני 21 שנה, בח' באלול תשס"ה, עם תום גרוש גוש קטיף, נסגר מחסום כיסופים, ומדינת ישראל נטשה את חבל עזה.
בו ביום הסתער המון ערבי פרוע על בתי הכנסת של ישובי החבל, חילל ושרף, ניתץ וחגג. מי שעיניו בראשו יכול היה לראות כבר אז, איך אותו המון פרוע יסתער בהמשך, באותה תאוות רצח וחורבן, גם על קיבוצי העוטף, אבל קמפיין ה"שלום" עיוור את עיניהם של רבים מידי בעם, בכנסת, ובממשלה.
מאז, בכל שנה ביום זה, מתקיים יום תענית, תפילה, זעקה ותחינה: "ה' אלוקים צבאות השיבנו, והאר פניך וניוושע". לצערנו חזרנו לעזה לא מתוך הארת פנים, אלא מתוך הסתר פנים נורא! אבל כיון שחזרנו, ביקשו השנה מארגני התפילה לקיים אותה בתוך חבל עזה. וממני ביקשו להיות השליחה שלהם אל ראש הממשלה.
בישיבת הקבינט לפני שבועיים מסרתי לראש הממשלה מכתב חתום ע"י 20 רבנים, וקראתי בפניו את עיקר תוכנו: "בכוונת מכוון נקבע היום לא במועדים המציינים את עקירת הישובים ואת הקרע הלאומי, אלא במועד המציין את הפגיעה בארץ, ארץ ישראל, שחבל עזה הוא חלק בלתי נפרד ממנה בנחלת שבט יהודה, מתוך רצון להביע כאב על המאיסה בארץ חמדה." - כתבו הרבנים, וביקשו "לאפשר לקיים את עצרת התפילה בתוך חבל עזה, אליו אנו כוספים ועל נטישתו אנו מתאבלים".
התשובה, לצערי, היתה שלילית. ואני הגעתי הבוקר להשתתף אתם בתפילה שעל גבול הרצועה, מרחק קצר עד כאב, קצר עד כיסופים מציפים, מהמקום שהיה ביתם. "אני יכולה לבקר במקומות בהם חיו הורי באירופה" - אמרה לי בכאב אניטה טוקר שנעקרה מנצר חזני, אבל ללכת כמה מאות מטרים לראות את המקום שהיה ביתי, אוסרים עלי..."
"לא שכחנו, לא נשכח, ולא ניתן להשכיח שעזה היא שלנו." - הבטחתי לנאספים - "היא שלנו לפי התורה, לפי ההלכה, וגם לפי הדין הבינלאומי. הזכויות על ארץ ישראל המנדטורית, שניתנו לנו בועידת סן רמו, עוגנו בסעיף 80 של חוקת היסוד של האום, ואין לאף מוסד של האו"ם זכות או יכולת חוקית למחוק אותן. מי שעמל לעגן את הזכויות שלנו בחוקת היסוד של האו"ם היה פרופ' בן ציון נתניהו, שעשה זאת בימים בהם לא היתה לנו מדינה, וללא שנשא בתפקיד רשמי, ומי שחייב להזכיר אותן שוב ושוב בזירה הבינלאומית הוא בראש ובראשונה בנו, שזוכה לכהן בראש המדינה שהוקמה מכח הזכויות האלה".
אנחנו יודעים היטב: השער שנסגר בח' באלול תשע"ה, הוביל לשערים שנפרצו בשמחת תורה תשפ"ד. ממש כפי שמדשאת הבית הלבן שעליה נחגג ברוב טקס הסכם אוסלו באלול תשנ"ג, היתה שער הכניסה למראות הזוועה על מדשאות ישובי העוטף בתשרי תשפ"ד. לא עוד. אסור לנו לחזור על חטאי העבר האלה. אנחנו בעיצומו של תהליך תשובה לאומי ענק. אתמול חגגנו את השיבה והעליה על הקרקע של הישוב כדים, אחרון הישובים שנעקרו מצפון השומרון. אנחנו שבים להינטע בארץ הטובה, וגם לחבל עזה שנטשנו, בעוול ובאיוולת, נשוב. עזה החדשה אכן תיבנה, אבל לא עבור פראי האדם צמאי הדם שניצלו כל שעל בה לחפירת מנהרות טרור, אלא עבור העם האמתי שזו ארצו - עם ישראל.
"והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו" - וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו" - שואל רש"י, ומשיב: "אלא דרשהו, שלא יהא רמאי". השבת אבידה מתבצעת רק לאחר שהמאבד דורש את אבידתו, מבקש אותה, ואף נותן בה סימנים. אם לא ידרוש, ואם לא יציג הוכחות שהאבדה שלו - לא יקבלנה.
אף אנחנו, לא נוכל להשיב לידינו את חבל הארץ שאיבדנו במו ידינו, אם לא נדרשנו. חובה עלינו להזכיר לעצמנו, ולעולם כולו, שעזה שלנו היא, ממש כמו תל אביב, הרצליה, חברון וירושלים. עלי, כמי שיושבת בקבינט המדיני בטחוני, מוטלת החובה הזו ביתר שאת, ואין בכוונתי להתחמק ממנה.
אז היום לא זכינו להתפלל בתוך חבל עזה, אבל עוד יהיו תפילות רבות, תפילות הודיה והלל ושמחה בחבל הארץ האהוב הזה שלנו, שאויבינו חיללו אותו, ואנחנו נשוב ונפריח בו חיים, בע"ה.