יש לא מעט שיח על עולם הרווקות, על בררנות, על דייטים שלא מתקדמים ועל אנשים שנפגעים בדרך לחופה.
אבל בתוך כל הדיונים על התאמה, משיכה ו"כימיה", לפעמים נשכחת נקודה בסיסית הרבה יותר: גם כשאנחנו מבינים בתוך שניות שהאדם שמולנו אינו מתאים לנו, עדיין עומד מולנו אדם. עם לב, עם כבוד ועם עולם שלם שאנחנו לא יודעים עליו דבר.
הסיפור הבא, שנשלח אליי על ידי אדם שכבר מזמן הקים את ביתו, הוא תזכורת מטלטלת לכוח שיש להתנהגות שלנו בדייט אחד ולכוחה הגדול לא פחות של בקשת סליחה, אפילו שנים לאחר מכן.
היי אבינועם, תגיד, למה אתה כמעט לא מביא סיפורים של רווקים שמשתפים? תמיד נדמה שהסיפורים מגיעים מהצד השני. ותדע לך שכמו שיש רווקים שפשוט לא יודעים להתנהג, ככה יש גם רווקות שלא תמיד יודעות להתנהל נכון. נראה לי שכדאי שגם הנקודה הזאת תובא לציבור.
אני מאוד מקווה שתפרסם את מה שאני רוצה לכתוב, כי אני בטוח שהמסר הזה כבר מזמן לא שייך רק לי.
אז הנה הסיפור שלי.
חשבתי במשך שנים שזה קרה רק לי, עד שלתדהמתי נתקלתי במקרה דומה. לפני עשר שנים הייתי רווק. הציעו לי מישהי. קיבלתי עליה פרטים, ראיתי תמונה, ביררתי קצת, דיברנו בטלפון וקבענו להיפגש בבית קפה.
הגעתי לפגישה. עוד לפני שנכנסתי פנימה ראיתי אותה דרך החלון. לפי התמונה ולפי כל התיאורים שקיבלתי, לא היה לי ספק שזו היא. ואז היא קלטה אותי.
אני זוכר את הרגע הזה עד היום. היא הסתכלה עליי, הבינה כנראה שאני הבחור שאמור לפגוש אותה, לקחה את הדברים שלה ופשוט יצאה משם. בלי לחכות שאכנס. בלי לומר שלום. בלי לתת לי אפילו את ההזדמנות לשבת מולה. פשוט קמה והלכה.
אני יודע שיש אנשים שיגידו: נו, בסך הכול דייט שלא יצא לפועל. אבל מבחינתי זה היה הרבה מעבר לזה.
הייתי בחור אחרי שירות ביחידה קרבית. עברתי דברים. חשבתי שאני חזק ושאני יודע להתמודד עם סיטואציות לא נעימות. אבל באותו רגע הרגשתי מושפל בצורה שקשה לי להסביר. עמדתי שם והרגשתי שאני רוצה להיעלם.
ולא בגלל שהיא לא רצתה אותי. זכותה לא לרצות. אף אחד לא חייב להימשך לאף אחד, ואף אדם לא צריך להמשיך דייט כשהוא יודע שזה לא מתאים לו.
מה ששבר אותי הייתה הדרך. המחשבה שמישהי הסתכלה עליי מרחוק והחליטה שאני אפילו לא ראוי לכמה דקות של שיחה. בחייאת, תכבדי אותי כאדם. תכבדי את צלם האלוהים שבי.
אחר כך התקשרתי אליה. רציתי להבין מה קרה. אולי טעיתי. אולי בכלל קרה משהו אחר. אולי היא הייתה חייבת ללכת. התקשרתי שוב. שלחתי הודעה. היא לא ענתה. פשוט נעלמה. היום קוראים לזה "גוסטינג". אז לא הכרתי את המילה הזאת. רק הכרתי את התחושה.
והתחושה הזאת הלכה איתי חודשים. כמעט שמונה חודשים לא יצאתי לדייטים. כל פעם שהציעו לי מישהי, משהו בי נסגר. פחדתי להגיע שוב למקום כלשהו ולראות מישהי מסתכלת עליי ובורחת.
שלוש שנים אחר כך הכרתי את מי שהפכה לאשתי. התחתנתי. נולדו ילדים. הקמנו בית. החיים המשיכו. אבל השריטה ההיא לא נעלמה לגמרי. במשך תקופה ארוכה, בכל פעם שנכנסתי לבית קפה משהו בי חזר לרגע ההוא.
אני לא אדם דרמטי ולא נוטה להגזים. אבל המקרה הזה הרגיש לי כאילו מישהו לקח מוט ברזל לוהט וצרב איתו משהו בלב ובאמון שלי בבני אדם. אותה בחורה הייתה איכשהו במעגל הרחוק של אנשים שהכרתי, ולכן מדי פעם שמעתי עליה. ידעתי שהיא עדיין לא התחתנה. אבל האמת היא שכבר מזמן לא עסקתי בזה.
ואז, לפני בערך חצי שנה, קיבלתי טלפון. עניתי. וזו הייתה היא. לקח לי רגע להבין מי מדברת איתי. ואז היא התחילה לבכות. היא סיפרה לי שלא הולך לה בזוגיות כבר הרבה שנים. ושלא מזמן מישהו שאל אותה שאלה:
"האם יש אדם שפגעת בו פעם בצורה קשה ולא ביקשת ממנו סליחה?"
והיא אמרה שהדבר הראשון שעלה לה בראש היה אני. אותו בחור שהיא השאירה מחוץ לבית הקפה לפני עשר שנים. היא אמרה לי שהיא יודעת היום שמה שעשתה היה נורא. שהיא מבינה שהיא פגעה בי. שהיא רוצה לעשות תשובה. שהיא רוצה לבקש ממני סליחה מכל הלב.
הקשבתי לה. והאמת? לא היה בי כעס. הכי אמיתי שיש. אמרתי לה שאני מוחל לה. באמת מוחל. אני לא יודע אם מה שעבר עליה במשך השנים קשור איכשהו למה שקרה בינינו. ואני גם לא חושב שנכון לנהל חשבונות כאלה.
לא כל כאב הוא עונש ולא כל הצלחה היא שכר. אני גם לא מתחבר לגישה שמנסה לפרש כל דבר בחיים כחשבון שמיים שאנחנו יודעים לפענח. אבל כן הרגשתי שיש משהו גדול ברגע שבו אדם מסוגל, אחרי עשר שנים, לעצור ולהגיד: טעיתי. פגעתי. אני רוצה לתקן.
ואתמול היא התקשרה אליי שוב. היום היא בת 48. והפעם היא בכתה מסיבה אחרת. היא סיפרה לי שהיא התארסה. היא רק רצתה שאני אדע.
אחרי שסיימנו לדבר ישבתי עם עצמי וחשבתי על כל הסיפור הזה. על אותו בחור צעיר שעמד לפני עשר שנים מחוץ לבית הקפה והרגיש שהוא רוצה להיעלם. על שמונה החודשים שבהם כמעט לא העזתי לצאת לדייט. ועל שיחת הטלפון שקיבלתי אחרי כל כך הרבה שנים.
ואולי זאת הסיבה שבסוף החלטתי לכתוב לך.
כי אנחנו לפעמים עושים משהו למישהו וממשיכים הלאה. מבחינתנו זה היה רגע. בשביל האדם שמולנו, זה יכול להפוך לשנים. מילה אחת יכולה להישאר. התעלמות אחת יכולה להישאר. השפלה אחת יכולה להיכנס עמוק הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים.
אבל גם סליחה יכולה להגיע רחוק. לפעמים אפילו אחרי עשר שנים. ולפעמים תיקון מגיע רק בגיל 48. אם הסיפור הזה לימד אותי משהו, זה שכל עוד אפשר לבקש סליחה, וכל עוד אפשר למחול, כנראה אף פעם לא מאוחר מדי לתקן.
ויש לי עוד דבר אחד להגיד לכל מי שיוצא עכשיו לדייטים:
אם הגעתם לפגישה והאדם שמולכם לא מוצא חן בעיניכם - זה בסדר. אתם לא חייבים להמשיך. אתם לא חייבים להתחתן. אתם אפילו לא חייבים לצאת לעוד דייט. אבל בחייאת, תהיו בני אדם. תשבו כמה דקות. תכבדו. תיפרדו בצורה אנושית.
כי בעולם שבו כולם עסוקים בשאלה איך מגיעים לחופה, כדאי לזכור שיש מטרה חשובה אפילו בדרך אליה: לא לאבד את האנושיות שלנו.
חודש אלול מזמין אותנו לבחון לא רק את הזוגיות שאנחנו מבקשים לעצמנו, אלא גם את הדרך שבה אנחנו מתנהלים מול האנשים שאנחנו פוגשים בדרך. אבינועם הרש הוא חלק מנבחרת המאמנים של פרויקט 252, שמלווה רווקים ורווקות בדרך לזוגיות עם כלים מעשיים, תובנות ועבודה על תקשורת, דפוסים ומערכות יחסים. כי הדרך לקשר טוב עוברת גם ביכולת לראות את האדם שמולנו, לכבד אותו ולזכור שגם כשאין התאמה, אפשר להיפרד באנושיות.