זו הכתבה השנייה בסדרת "מפת המתלבטים", במסגרת פרויקט "הברומטר של ישראל" שעורך מכון מסקר-רבדים עבור ערוץ 7. בכתבה הראשונה ראינו שמספר עצום של מצביעים עדיין מחזיקים יותר מאפשרות אחת, אך גם שחלק גדול מהנזילות נשאר בתוך אותו מחנה.
כעת אפשר להסתכל מקרוב יותר ולשאול: בין אילו מפלגות מתנהל הקרב?
בימין: הקרב מתנהל בתוך הבית
אצל מצביעי הליכוד, עוצמה יהודית היא החלופה השנייה הבולטת ביותר: כ־35% מציבים אותה במקום השני.
אצל מצביעי עוצמה יהודית, הציונות הדתית מובילה כמפלגה השנייה עם כ־39%, ואחריה הליכוד עם כ־26%.
גם אצל מצביעי הציונות הדתית עוצמה יהודית בולטת, אך שוב מתגלה פער בין שתי קבוצותיה.
אצל הדתיים־תורניים שמעדיפים את הציונות הדתית, כשליש -34% - מציבים את עוצמה יהודית במקום השני. לעומת זאת אצל יתר מצביעי הציונות הדתית מתקבלת כמעט תחרות דו־ראשית: וינטר ועוצמה יהודית זוכות כל אחת לכ־37% כמפלגה שנייה.
חשוב לזכור שהמעבר האפשרי מהציונות הדתית לווינטר או לנעם אינו יציאה ממחנה הימין. זהו מאבק פנימי על מצביעים רכים בתוך אותו מחנה, כאשר אצל המפלגות הקטנות נוספת גם שאלת אחוז החסימה.
גם באופוזיציה - מאגרי המצביעים חופפים מאוד
אותה תופעה קיימת גם באופוזיציה.
אצל מי שמדרגים את ישר במקום הראשון, מפלגתו של בנט היא החלופה השנייה המרכזית - כ־42% - ואחריה ליברמן. אצל מצביעי בנט, ישר היא החלופה הבולטת ביותר בפער ניכר; וגם אצל ליברמן והדמוקרטים ישר נמצאת בין הכתובות המרכזיות.
כפי שראינו בכתבה הראשונה, כ־76% ממצביעי השמאל נשארים לאורך שלוש העדיפויות בתוך מרחב השמאל וטרופר. עוד כ־18% נפתחים למרכז, ורק כ־6% כבר מחזיקים גם אפשרות ממחנה הימין.
אצל מצביעי טרופר עצמם התמונה פתוחה יותר: קצת פחות ממחצית - כ־46% - נשארים בשלוש העדיפויות בתוך טרופר או מפלגות השמאל.
כלומר, גם כאן חלק משמעותי מהמצביעים הרכים מחליפים כתובות, אבל ברוב המקרים אינם חוצים את המפה הפוליטית.
ומה קורה במפלגות הקטנות?
גם כאן אין דפוס אחיד.
אצל נעם, הציונות הדתית היא בפער גדול החלופה הטבעית המרכזית - תנועה פנימית ברורה בתוך מחנה הימין.
אצל וינטר התמונה מפוזרת יותר: עוצמה יהודית היא החלופה השנייה הבולטת, ולצדה הליכוד וטרופר. אצל זהות מפת החלופות חריגה ומפוזרת אף יותר, וכוללת גם את ליברמן לצד מפלגות ימין.
במרחב האחר, טרופר וארדן מחוברים מאוד זה לזה ולמפלגות האופוזיציה: ישר היא החלופה הבולטת אצל מצביעי טרופר, ואצל מצביעי ארדן טרופר בולט במיוחד.
המפלגות הקטנות אינן אפוא "שוק" אחד. לכל אחת מהן מאגר שונה של מצביעים רכים.
הציונות הדתית: היציבות לאורך זמן מתחלקת לשניים
הפיצול בציונות הדתית אינו מתגלה רק במפת החלופות של היום, אלא גם כשחוזרים לבחירות הקודמות.
מבין הדתיים־תורניים שהצביעו לציונות הדתית בבחירות הקודמות, כמעט שלושה רבעים - כ־73% -מדרגים אותה ראשונה גם כיום, וכמעט תשעה מכל עשרה - כ־88% - מחזיקים אותה באחת משלוש האפשרויות הראשונות.
אצל יתר מצביעי הציונות הדתית מהבחירות הקודמות התמונה שונה מאוד: פחות משליש - כ־30% - מדרגים אותה כיום ראשונה, ורק כ־40% עדיין מחזיקים אותה בשלוש האפשרויות הראשונות.
הגרעין התורני הוא אפוא לא רק קשה יותר היום; הוא גם נאמן יותר לאורך זמן. אצל יתר המצביעים יש ניידות פוליטית גדולה בהרבה.
ובכל זאת: קיימת גם זליגה בין המחנות
למרות שרוב ההתלבטות נשארת בתוך המחנה, היא אינה הרמטית.
כפי שנכתב בכתבה הקודמת, כ־7.2% ממצביעי הימין כבר מחזיקים בין שלוש האפשרויות שלהם גם מפלגת שמאל או את טרופר. בכיוון ההפוך, כ־6.1% ממצביעי השמאל מחזיקים כאלטרנטיבה גם מפלגת ימין או אחת ממפלגות הימין הקטנות. הבדל זה בין הגושים נמצא בטווח טעות הדגימה, ולכן אין להסיק ממנו היכן פוטנציאל הזליגה גבוה יותר.
התמונה החשובה יותר נמצאת במקום אחר: מחנה הימין מחזיק שיעור גדול יותר של מצביעים שסגורים בתוכו, בעוד שבשמאל יש קבוצה גדולה בהרבה שנפתחת לכיוון המרכז.
כלומר, האתגר המרכזי של הימין הוא בעיקר המאבק הפנימי על המצביעים הרכים שלו; אצל השמאל יש לצד המאבק הפנימי גם תחרות משמעותית יותר מול מפלגות המרכז.
לצד המאבק על הקהל הקיים עולה השאלה ההפוכה: למי יש ציבור גדול שנמצא כיום אצל מפלגה אחרת, אך כבר רואה בה אפשרות ממשית?
בשאלה זו נתמקד בכתבה הבאה: מי מחזיק את פוטנציאל הצמיחה הגדול ביותר, מאיפה מגיעים המצביעים הרכים - ומה כל זה יכול לעשות למפת המנדטים.