מאז 2019 הפוליטיקה הישראלית מתנהלת במידה רבה כשני גושים עוינים: גוש נתניהו מול הגוש המתנגד לו, או "הימין" מול "השינוי", כפי שהם מכנים את עצמם.
בכל צד מצמצמים מראש את האפשרות לשתף פעולה עם הצד האחר, וכך גם מערכת הבחירות הבאה מאיימת להישאב שוב אל אותה חלוקה.
בין שני המחנות בולטות כיום שתי מפלגות המבקשות לייצג גוש שלישי: כחול לבן בהנהגת בני גנץ ו"האחדות" בהנהגת גלעד ארדן ויולי אדלשטיין. שתיהן אינן מתחייבות לאחד משני הגושים, אלא להפך: הן מבקשות לדרוש מראש הממשלה העתידי להציע שותפות הוגנת למחנה היריב. אלא שבשורת האחדות עדיין אינה מתבססת דיה לקראת הגשת הרשימות.
כדאי להתבונן בשתי התארגנויות חדשות משני צדי המפה. בגוש השינוי הקימו חילי טרופר ויועז הנדל את "הבית הציוני"; בגוש הימין הקים עופר וינטר את "עמך ישראל". בעוד הראשונה מתקשה לייצר תנופה, וינטר, יוסף חדאד וחבריהם זוכים לעניין גובר. אפשר להציע לכך הסברים רבים, אך אחד הבולטים הוא שאלת ההנהגה.
טרופר והנדל מציגים שוב פוליטיקאים מוכרים בחזית. וינטר, לעומת זאת, הצליח להציב לצדו נבחרת של דמויות חדשות יחסית בזירה המפלגתית. אחרי הקדנציה הקשה שעברה על המדינה, נראה שיש בציבור צימאון לא רק למדיניות אחרת אלא גם להנהגה חדשה.
מכאן עולה לקח לגוש השלישי: אין די בצירופם של דדי שמחי, עליזה בלוך, אורן סמדג'ה וחזי נחמה לרשימה שממשיכה להיות מזוהה בראש ובראשונה עם הפוליטיקאים הוותיקים. בני גנץ, יולי אדלשטיין וגלעד ארדן מביאים ניסיון, נחישות ורקורד ציבורי המדבר בעדם, אך דווקא הצלחת בשורת האחדות עשויה לדרוש מהם לוותר על הצמרת.
אם הגוש השלישי מבקש לפרוץ, החדשים צריכים לעמוד בחזית. בראש הרשימה ראוי להציב את עליזה בלוך, ולצדה את דדי שמחי. השניים מביאים עמם ניסיון ניהולי וציבורי עשיר, העולה על זה של רוב המצטרפים החדשים לפוליטיקה. העמדת אישה בראש הרשימה, בשעה שאין כיום מפלגה מרכזית שבראשה עומדת אישה, תוסיף גם ממד ממשי של התחדשות.
המנהיגים הוותיקים אינם צריכים להיעלם; מקומם בחמישייה השנייה או השלישית, שם יוכלו להעניק לרשימה ניסיון ויציבות בלי לטשטש את בשורת ההתחדשות. אל מול קואליציה המונהגת בידי אותם אנשים, ואופוזיציה שהאמביציות הפנימיות מונעות ממנה להציג מועמד מוסכם לראשות הממשלה מול נתניהו, יוכיחו גנץ, ארדן ואדלשטיין מנהיגות דווקא בנכונותם לקדם הנהגה חדשה.