שלא במקרה תחילת השנה היהודית נפגשת עם תחילת השנה במערכות האזרחיות. התאריך הנוצרי הוא חסר חשיבות כשלעצמו אולם תחושת ההתחדשות מחלחלת בהכרח עם פתיחת השנה בבתי הספר ובמקומות עבודה.
קיים פער של מספר שבועות בין ראש חודש אלול לראשון לספטמבר (ויש לכך נגזרות למשל היכן לקחת את הצימר לחופשה בימים מעין אלו - בסקי בשוויץ או בירושלים ליד הכותל. נקודה למחשבה); אולם בסופו של דבר גם מי שעוד לא הרגיש התחדשות באמירת הסליחות ירגיש על כורחו התחדשות כאשר הוא יבוא עם הילד לכיתה א'.
בפרשת השבוע שקראנו בשבת החולפת נכתב "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה". על המילה "והיה" דורשים חז"ל: "לשון שמחה". כאשר אדם בא לארץ חדשה; מתחיל שנה חדשה - אמור הוא להיות בשמחה. כיצד יבא אדם את השמחה? "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיך לשכן שמו שם".
החוויה הראשונית יכולה להטעות. ההתרגשות בתחילת שנה, השמחה בשלב חדש בחיים, בקניית רכב חדש ואפילו במערכת בחירות חדשה עלולה לבוא מתוך התמכרות לחוויה החומרנית, מתוך גאווה של "כוחי ועוצם ידי"; ולכן אנו מביאים את הביכורים דווקא למקום אשר יבחר ה' להזכיר לנו בשביל מה אנו מתחדשים.
אנו מתחדשים וחיים רק בשביל דבר אחד: אבינו מלכנו! הסיבה שאנו מביאים את הילד לכיתה א' היא בשביל שיגדל ויהיה אדם ירא שמים; הבית החדש שבנינו הוא בשביל לגדל משפחה ערכית; והבחירות החדשות הן לא בשביל האגו האישי אלא בשביל לקדם את עם ישראל לאבינו שבשמים.
התחלות טובות ושבוע טוב.