בית המשפט העליון דן בשבוע שעבר, בפעם המי יודע כמה, בעתירתו של ראש השב"כ דוד זיני לחשוף את שמות העותרים נגד מינויו לראשות השב"כ, שהציגו את עצמם כאנשי שב"כ לשעבר.
זאת, לאחר שבית המשפט העליון כבר פסק כי זכותו של זיני לדעת מי עתר נגדו. למרות הפסיקה, השמות לא הועברו אליו. זיני, המכהן מזה כשנה כראש השב"כ, הגיש לבית המשפט בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בשל העובדה שאינו מקבל את שמות העותרים.
על פניו מדובר בבקשה פשוטה: בית המשפט העליון כבר קבע כי זיני זכאי לקבל את השמות. אלא שגם בקשה פשוטה כל כך נתקלת בשופט שמנסה לעשות הכול כדי למנוע מזיני את הפרטים על מי שעתרו נגדו וניסו לחסל את מינויו. במהלך הדיון אף אמר השופט לזיני כי עליו לחשוב שוב אם חשיפת השמות תשרת אותו או דווקא תפגע בו.
מה גורם לשופט להגן בחירוף נפש על עותרים אנונימיים? עצם האפשרות להגיש עתירה באופן כזה היא אירוע שצריך להיחקר: כיצד אפשרו זאת מלכתחילה? הרי לא קיימת זכות להגיש עתירות אנונימיות נגד אנשים אחרים.
להפך, אחד הכללים הבסיסיים בשיטת המשפט שלנו הוא שלאדם עומדת הזכות לדעת מי עתר נגדו. רק במקרים חריגים מאוד, כאשר קיימת סכנה לאותו אדם או כאשר הדבר נדרש לשם הגנה על ביטחון המדינה, ניתן אולי לשקול להטיל חיסיון על שמו.
כמובן שבמקרה שלנו אף אחד מהחריגים הללו אינו חל. הרי אין חשש שגילוי שמות העותרים למי שעומד בראש גוף הביטחון החשאי של ישראל יפגע בביטחון המדינה, ובוודאי שאין סיבה לחשוב שמסירת השמות לראש השב"כ תסכן את ביטחונם האישי. אז מה גורם לאותו שופט להילחם שוב ושוב כדי ששמות העותרים לא ייחשפו, בניגוד לחוק ולמינהל התקין?
נזכיר כי העתירות נגד זיני התגלו כרצון לחסל את מינויו לראשות השב"כ. בעתירות לא היה תוכן ממשי, והן לוו בכתבות נגד בני משפחתו של זיני ובפרסומים זולים, שאי אפשר להגדיר אותם אלא כניסיון לחסל את מועמדותו.
למרות זאת, בית המשפט לא דחה את העתירות על הסף ולא הטיל הוצאות על העותרים, כפי שהיה ראוי לעשות. במקום זאת, הוא אפשר להם לטעון את טענותיהם, להעליל על זיני בפומבי ובשידור חי, והעניק להם דקות ארוכות מזמנו כדי להתבטא ולנסות לפגוע במינוי.
בסופו של דבר העתירה נדחתה, בניגוד לדעתו האישית של עמית, שסבר כי יש לפסול את המינוי או לכל הפחות לבחון אותו מחדש.
הנה לנו, אם כן, שופט שלא רצה שמועמד מסוים ייבחר לתפקיד, פסק נגד מינויו, וכעת גם מגן על העותרים האנונימיים שעתרו נגד אותו מועמד ומנסה למנוע מזיני לדעת מי הם.
קשה שלא לקשור בין הדברים. הרצון להגן על העותרים נובע מכך שהם למעשה שירתו את רצונו של עמית. העתירה שהוגשה אפשרה לעמית לנסות לפסול את המינוי ולהעמיד את זיני במצב לא פשוט, וכעת עמית דואג להגן על מי שאפשרו לו לעשות זאת.
מדובר בפרקטיקה המוכרת בבית המשפט העליון בשנים האחרונות. בית המשפט העליון הרחיב את זכות העמידה ולמעשה כמעט ביטל את המושג, כך שכמעט כל אחד יכול לעתור גם בנושאים שאין לו כל קשר אישי אליהם. בכך מזמין אליו בית המשפט עתירות בנושאים משמעותיים, שמאפשרות לו לקבוע בסוגיות מרכזיות במדינת ישראל.
מבחינת השופטים, העתירות הללו מבורכות משום שהן מאפשרות להם להיות הפוסקים האחרונים בשורה ארוכה של תחומים ונושאים הנדונים בישראל. לכן הם מאפשרים לעורכי דין ולעמותות הקרובים אליהם אידאולוגית לעתור שוב ושוב, אינם מטילים עליהם הוצאות גם בעתירות מטרילות ולא מבוססות, ומאפשרים להם לדבר בחופשיות בבית המשפט גם כאשר כל אזרח שצופה בדיון יכול לראות שמדובר במניפסטים פוליטיים שלמים, ללא טיעון משפטי ממשי.
מנגד, כאשר מדובר בארגונים מהצד השני, מדקדקים איתם בכל הליך, מגבילים את האפשרות שלהם להתבטא ומטילים עליהם הוצאות.
התשובה היא שלמעשה מדובר בזרועות של אותו גוף. העותרים הם הזרוע שמאפשרת לשופטים להכריע בכל נושא, ולכן השופטים שומרים עליהם בכל מחיר, מעניקים להם תמיכה באמצעות פסיקות ומאפשרים להם להתבטא בחופשיות בבית המשפט. הרי לא נושכים את היד שמאכילה אותך.
מי יודע, בקצב שבו בית המשפט העליון מבטל את הצורך בהליך תקין ומתעלם מהחוק, אולי עוד יגיע היום שבו השופטים כבר לא יצטרכו להשתמש באותם עותרים ופשוט יוכלו לשבת ולדון בכל נושא שירצו.
אבל כל עוד זאת השיטה, העותרים ימשיכו למצוא תמיכה והגנה בהיכל הצדק של מדינת ישראל.