פרקליטות מחוז ירושלים הגישה בשם הרשות לאכיפה במקרקעין ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק דין שחייב את המדינה לשלם כ-198 אלף שקלים, בתוספת ריבית והוצאות, בגין נזק שנגרם למבנה בשכונת ראס חמיס בירושלים במהלך ביצוע צו הריסה.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בירושלים בתביעה שהגיש איאד רדואן, בעקבות ביצוע צו הריסה מינהלי במבנה בשכונת ראס חמיס.
בית המשפט קבע כי במהלך ההריסה נהרס גם חלק מתקרת קומת הקרקע שלא נכלל בצו, וכי המדינה חרגה מסמכותה והתרשלה.
בהתאם לפסק הדין חויבה המדינה לשלם לרדואן 198,279 שקלים בצירוף ריבית, וכן הוצאות בסך 7,000 שקלים. בנוסף נדחתה התביעה שכנגד שהגישה המדינה להשבת עלויות ההריסה, לאחר שבית המשפט קבע כי לא הוצגו ראיות להוכחת הסכומים שנתבעו.
בערעור טוענת המדינה כי בית משפט השלום לא נתן משקל ראוי לכך שהתובע בנה ללא היתר ואף שב ובנה קומה שנייה לאחר שזו כבר נהרסה במסגרת צו קודם. המדינה מפנה גם לקביעות בפסק הדין בדבר "שקריו הבוטים של התובע" ו"התנהלות נפסדת" מצדו, וטוענת כי היה מקום לתת לכך ביטוי גם בגובה הפיצוי ולא רק בפסיקת ההוצאות.
לטענת המדינה, לאחר מתן צו ההריסה עמדו לרשות התובע יותר מחמישה חודשים שבהם יכול היה להשלים בעצמו את ההריסה באמצעים מתונים יותר, אך הוא לא עשה זאת. הפרקליטות טוענת כי בנסיבות אלה היה מקום לדחות את התביעה, או לכל הפחות לקבוע לתובע אשם תורם משמעותי ולהפחית את הפיצוי שנפסק.
המדינה מוסיפה וטוענת כי פסק הדין מוביל לתוצאה של "יוצא חוטא נשכר", מאחר שלדבריה הנזק הנטען נוצר בעקבות בנייה בלתי חוקית חוזרת. לשיטתה, אלמלא אותה בנייה לא היה ניתן צו ההריסה ולא הייתה מתבצעת פעולת ההריסה שבגינה נתבע הפיצוי.
טענה נוספת בערעור נוגעת לזכויותיו של התובע במבנה. המדינה טוענת כי הוא לא הוכיח זכות במקרקעין וכי ייפוי הכוח הבלתי חוזר שעליו הסתמך כולל, לשיטתה, פגמים מהותיים, ובהם אי התאמה בזהות הצדדים, היעדר חתימות של כלל הגורמים המוזכרים בו והיעדר אימות נוטריוני.
המדינה מפנה גם להסדר בוררות קודם הנוגע למקרקעין ולכך שהקרקע הוכרזה בשנת 2007 כדרושה לצורכי ביטחון לצורך הקמת מכשול מרחב התפר. לטענתה, נסיבות אלה מחזקות את הטענה שהתובע לא הוכיח כי הנזק שנגרם למבנה הוא נזק המזכה אותו בפיצוי.
במוקד נוסף של הערעור עומדת קביעת בית משפט השלום בעניין הרשלנות והעברת נטל ההוכחה. המדינה טוענת כי טענת הרשלנות והטענה להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הועלו לראשונה בסיכומי התובע, באופן שלטענתה פגע בזכויותיה הדיוניות ולא אפשר לה להתמודד עמן במהלך הבאת הראיות.
הפרקליטות טוענת עוד כי בית המשפט שגה באופן יישום הכלל, וכי גם אם היה מקום להעביר את נטל הבאת הראיות, נטל השכנוע נותר על התובע. לדבריה, קביעה אחרת העניקה לתובע הקלה ראייתית רחבה מדי ביחס לנדרש בהליך אזרחי.
גם אופן חישוב הנזק עומד במחלוקת. המדינה טוענת כי מאחר שהתביעה עסקה בעלות תיקון המבנה בפועל, היה על התובע להציג חשבוניות, קבלות ותיעוד ממשי של ההוצאות, ולא להסתפק בחוות דעת ובהערכות.
בערעור נטען כי המומחה מטעם התובע עצמו אישר שהערכתו התבססה על הנחות כלליות ועל אומדן כולל שאינו נשען, לטענת המדינה, על נתונים קונקרטיים מספקים. הפרקליטות טוענת כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לפגמים אלה כאשר קבע את סכום הפיצוי.
המדינה מערערת גם על דחיית התביעה שכנגד שהגישה להשבת עלויות ההריסה. לטענתה, לאחר שבקשתה המאוחרת לצרף ראיות נדחתה היא ביקשה למחוק את התביעה שכנגד, ולכן היה מקום למחיקה ולא לדחייה.
הפרקליטות מפנה לכך שבית המשפט עצמו כתב כי קיימת למדינה עילה בדין לדרוש שיפוי בגין הוצאותיה, ואף ציין כי התובע זכה בעניין זה "מן ההפקר" בשל כשלים בהוכחת התביעה שכנגד. על בסיס מכלול הטענות מבקשת המדינה מבית המשפט המחוזי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולחייב את המשיב בהוצאות הערעור.