שני צדדים מרכיבים את דברי האמונה והמחשבה שאנו לומדים מפיהם ומפי כתבם של חכמי ישראל: האחד - התוכן, הנקודה הפנימית שאותה באים להביע; והשני - הצורה. האם הדבר נאמר כרעיון בפני עצמו או שמא סביב מאמר חז"ל? האם באריכות או בקצרה?
על ההבדל בין ה"שפת אמת" ל"שם משמואל" אמר משגיחה של ישיבת חכמי לובלין, מגדולי ישראל המיוחדים שנספו בשואה, הרב שמעון הורביץ, שה"שפת אמת" הוא הלב וה"שם משמואל" הוא המוח. דבר הניכר, למשל, באריכות היחסית של דבריו ובמהלך של אריח על גבי לבנה.
גם בדברי מרן הרב קוק אנו מוצאים דברים שכתב בפני עצמם, בלא חיבורם למקור מסוים. מאידך, בספר "מדבר שור" הביע את רעיונותיו העמוקים סביב מאמרי חז"ל, בדרכם של גדולי בעלי הדרוש; וב"עין איה" הסמיך את התוכן למאמר חז"ל אחד, בדרך של ביאור השונה מפירוש, כפי שהסביר בהקדמתו.
עלינו לשים לב תמיד לתוכן, אולם גם לצורה, ולהבין מה היא באה לומר.
מו"ר הרב איסר קלונסקי, מזקני הרבנים בארצנו, אשר כיהן כרבה של שכונת גבעת מרדכי בירושלים במשך יובל שנים, ולימד ומלמד במסגרות רבות אחרות, זיכה אותנו במעט מדברי תורתו שנאמרו במשך השנים, בחיבור ושמו "ארשת שפתינו יערב לפניך". בחיבור עשרים פרקים על תפילת "ארשת שפתינו", הנאמרת אחרי תקיעת שופר, ועוד חמישה עשר פרקים על "היום הרת עולם".
בחלק הראשון, ובו כחמישים (!) עמודים, מתפרש הנוסח של "ארשת שפתינו" באופן כזה שבכל פרק - כלומר, בכל שנה מן השנים שבהן נאמרו ונכתבו הדברים - ישנה התייחסות למילה אחת מתוך הנוסח.
עוד קודם שננסה להבין את משמעות הדבר, נציין שזו תופעה מיוחדת במינה, שאינה שכיחה ואולי אף אינה מצויה בספרים. נדמה שהתוכן והצורה חוברים כאן יחד ליצירת חיבור הקובע מקום לעצמו.
נתינת המקום לכל מילה מרגילה ומחנכת אותנו, קודם כול, ליחס הנכון והנשגב שעלינו לקנות בגישתנו לדברי חכמים וללשונם. יתר על כן, המתינות וההתבוננות בכל פרט הן פתח למציאת המרגליות המתחבאות תחת המילים. בפתח זה מכניס אותנו הרב ופותח בפנינו אוצרות בעלי משמעות עמוקה מחד גיסא ומדויקת מאידך גיסא - על יום ראש השנה, על מצוותו, על התשובה ועל החיים בכלל.
מתוך אוצר עשיר מאין כמוהו של מקורות, המוזכרים בתחתית העמוד, ומתוך מה שנתנסח והתברר אצל הרב בעקבות שימושו ולימודו אצל רבותיו הגדולים - הרב צבי יהודה, הרב הנזיר, הרב בר שאול ועוד ועוד - והפך לתורה דיליה, נותן לנו הרב דרך להיכנס אל התיבה, כדברי הבעל שם טוב, ולטעום משהו מעולם פנימי ומרומם.
יש בצורה זו גם כדי להבהיר שמה שנאמר לנו בקצרה בתורה ובדברי חכמים אמור להצמיח מתוכו דברים הטמונים בו, נובעים ממנו ופורסים יריעה רחבה שיש בה, בסגנונו של הרב, שילוב של מוח ולב.
גם בדבריו שבעל פה מצוי שילוב זה, וכאן זכינו לקיבוץ דברים כתובים יחדיו, המאפשרים "להרוויח" גם את יתרונות התורה שבכתב על זו שבעל פה.
נביא כאן מעט מן הדברים.
"יערב" - "יש מי שמבקש שהקדוש ברוך הוא יקבל תפילתו ושתהיה מקובלת לפניו, ויש מי שרוצה שתפילתו גם תערב לפניו, שהיא תהיה חביבה ורצויה לפני ה' שומע תפילה. והרי הוא אומר, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו. תערב עליך עתירתנו, ארשת שפתינו יערב לפניך. וזאת על האדם לדעת, כי תפילתו תערב לה' אם תפילתו תערב לו לעצמו. תפילתו תהיה חביבה לה' אם הוא יחבב בעצמו את תפילתו שלו. אם תפילתו לא תדמה לו כמסע המוטל על שכמו, אם הוא לא יתייחס אליה כמעמסה אלא היא תהיה נעימה לו, חביבה עליו ומתוקה לו, אם היא תיתן לו סיפוק ועונג רוחני, אז היא תערב גם לפניו יתברך. בימי התשובה וברצותנו להתחבב ולהתרצות לפני הקדוש ברוך הוא, ניתן ליבנו אף לרומם את תפילתנו. ואז תפילתנו תהיינה ערבות וחביבות לפני הקדוש ברוך הוא."
ובפרק על "לפניך":
"לפניך, לא די בכך שתפילתנו תערב לך או שהיא תערב עליך, כמו במלאכי 'וערבה לה'' ובתהילים 'תערב עליו שיחי'. אנו מבקשים שתפילתנו תערב לפניך. בראש השנה לא רק התפילה באה לפניו, אלא כל אדם ואדם עומד לפניו. זה אומנם מחייב מאוד את האדם, אבל זה גם יכול לזכות אותו מאוד. זה מחייב כי אין כאן שום אפשרות להסתרה. זה יכול גם לזכות אותו מאוד כי כשהאדם מחליט לחזור בתשובה, די לו אם תשובתו תתקבל אצל בוראו, אף שהדבר לא היה מזכה אותו בבית דין של מטה, כי אלא בראש השנה הוא עובר לפניו. אצל הקדוש ברוך הוא יש מידה מיוחדת לתשובה. אצלו גם הרהור של תשובה היא תשובה, ועקירת הרצון לרע נחשבת כעקירת המעשה הרע. ולכן בבואנו לתקיעת השופר, בבקשתנו כי ארשת שפתנו בתפילה תהיה אפילו ערבה לה', אנו מבקשים כי יהיה זה לפניו."
על המילה "רם" כותב הרב:
"הקדוש ברוך הוא רם ומתנשא שוכן שחקים, ומרומם כל ברכה ותהילה, אולם גם עם היותו רם ונישא, הרי הוא מכיר את האדם גם בשפלותו וכל מעשיו. ולכן דווקא בשעה שאנו נושאים צלותנו לקדוש ברוך הוא, מבקשים שהוא יראה אותנו בפרטי ענייננו ויענה לכל בקשותנו, דווקא אז בל נשכח כי הוא רם ונישא. אשר אם היותו קרוב לקוראיו באמת, הרי רם ומתנשא שוכן שחקים. המבט על רוממותו יתברך יקרב אותנו גם לתשובה עליונה. דווקא - כיוון שהאדם מסתכל במאור העליון מתגלה מיד הזוהר של הצדק המוחלט והיופי של הקדושה העליונה ותביעה נוראה תוקפתו שיהיה גם הוא אחוז באותו הזוהר והיופי, ומייד הוא מסתכל במעשיו ובמידותיו ורואה את פגמיהם, ואז החרטה מתחזקת בקרבו והוא שב מאהבה גמורה."
כך כתוב ב"אורות התשובה", פרק י.
ונסיים במילה "מבין":
"היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם. הקב"ה לא רק מתבונן במעשי בני אדם, אלא הוא גם מבין אל כל מעשיהם. כי הלא הוא יוצר את ליבם. כמה צמא האדם המודרני לכך שיבינו אותו. כמה זקוק האדם העכשווי למי שיבין לליבו. כמה הוא שיהיה מי שמבין אל כל מעשיו. כי הלא העולם שאנו חיים בו בימים אלו סבוך הוא, מבולבל לו. סתירות וניגודים משמשים בו בערבוביה. מחד קיים רצון אצל הציבור לעילוי, להתרוממות הנפש. מאידך הרחוב הוא כל כך המוני, רדוד ונמוך... ועוד, מצד אחד קיים רצון עצום לאהבת העם ולאהבת הארץ ולהביע אותם במעשים ובפעילות. מאידך בתקשורת אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. הציבור נבוך ומבולבל והאדם עובד את דרכו כשלפעמים הוא לא מבין את עצמו. אכן כמה הוא האדם לכך שיהיה מי שיבין אותו, שיבין לליבו ולכל מעשיו. ואז ראוי שכל אחד ואחת מאתנו יזכור כי הקדוש ברוך הוא עם היותו מלך רם ונישא המאזין המקשיב ובעיקר מבין, הוא יורד עם האדם לתודעתו, לכל נבטי נפשו, קשייו ותסבוכות הדעת וההכרה שלו. הוא נותן יד אפילו לפושעים על מנתלהעלותם להראות להם את הדרך ולהאיר להם נתיב ללכת."
בכל הדברים, ואולי הדבר בולט במיוחד בנקודה האחרונה, יכול הלומד לחוש את השילוב המיוחד של מי שראשו בשמים, אך רגליו נטועות היטב בקרקע של בני קהילתו ובקרקע המציאות של עם ישראל בכלל. הוא מחזיק בזה ובזה, מחבר ומרומם, בלי לדלג על שימת לב לכל פרט קטן - עין אחת על צרכיו הגשמיים והרוחניים של ר' ישראל, ועין שנייה על כלל ישראל.
כאשר פניתי לרב וביקשתי את רשותו לכתוב דברים על החוברת, לא הספקתי לסיים את שאלתי והרב ענה: "אין לי שום זכויות יוצרים, ואין לי שום בעלבתיות על זה, תעשה כרצונך". תשובה כל כך אופיינית לרב ולדרכו. תשובה שאפשרה לי גם להתגבר על הקושי ועל התחושה הטבעית שאין זה ראוי למי שרצה להיות תלמיד לכתוב על הרב ועל תורתו.
בתפילה שנזכה לראות עוד מדברי הרב נוצקים עלי ספר, מתוך בריאות לאורך ימים ושנים.