
מחר נדע סופית אילו רשימות יתמודדו לכנסת ה-26 ומה יהיה הרכבן. תמה עונת ההעברות כלשון הכדורגל, אין עוד אפשרות לזיגזוגים.
חברי כנסת, שפוליטיקה היא מקצועם, לא יוכלו עוד לעבור מפה לשם ומשם לפה. יש מהם שדילגו ממפלגה למפלגה פעמיים, שלוש ואפילו ארבע פעמים. הרי הם "חייבים" להיות בכנסת. הפלטפורמה פחות חשובה, העיקר שתאפשר הגשמת מאווייהם. הספינה טובעת? אני את נפשי ואת הקריירה שלי אציל, אתלה בדופן ספינה אחרת שתובילני לחוף מבטחים, כלומר לגבעת רם.
ראו את הנטישה המבישה מ"יש עתיד" ולפיד. ראו את הבריחה מגנץ ו"כחול לבן". כמעט אין נאמנות בפוליטיקה, אין אחווה של אמת, ומעל לכל - אין עקרונות, ומי מדבר בכלל במערכת הבחירות הזאת על אידאולוגיה. רק אגו, בין אם זה הרצון להיות ראש המחנה, כלומר ראש הממשלה, ובין אם להמשיך לשאת בתואר הנכסף "חבר כנסת". בסיעה זו או אחרת.
הדוגמא הבולטת לאין-אידאולוגיה היא נפתלי בנט. הטוען לכתר בשם מחנה המרכז-שמאל-שמאל קיצוני-ערבים. האיש בעל אלף הפרצופים, כלומר הדעות, כאשר מתפקיד מנכ"ל מועצת יש"ע, הוא מוכן לעמוד בראש קואליציה, שחלילה וחס תפנה ישובים, תיסוג מיהודה ושומרון, תהפוך את ישראל ממדינה יוזמת למדינה כנועה, שמקבלת תכתיבים מבחוץ ומוותרת על כמה מאינטרסיה החשובים. מי מאמין לו שהוא טוען כי הוא (עדין) ימני?
ויש מי שמשתמש באידאולוגיה לפי צרכי השעה הפוליטיים. יו"ר "ישראל ביתנו" לא מסתיר את סלידתו מהחרדים, מהערבים ומנתניהו. הוא עצמו גר בנוקדים שביהודה. אבל כך כתב ב-2001: במישור האידאולוגי אני מאמין בחזון ארץ-ישראל השלמה, אבל ברמה הפרקטית, אני מבקש לעמוד על קרקע המציאות. ובמציאות, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, המדינה הפלשתינית היא עובדה קיימת, שאי אפשר להתעלם ממנה. היא מוכרת כמדינה בעולם, ויש לה כל סממני הריבונות. לכן, הסדר מדיני עם הפלשתינים, אם יושג, יהיה חייב להתבסס על המציאות הזאת, של מדינה פלשתינית". יאיר גולן לא היה יכול לומר זאת טוב יותר.
אידאולוגיה - מילה אנאכרוניסטית במערכת הבחירות הנוכחית. את מי היא מעניינת? זוכרים את המילה "מצע"? אף היא נעלמה כליל. עוד מעט גם המילה "מפלגה" תיעלם. כי מה זו מפלגה בעצם? התארגנות רעיונית-פוליטית, המבוססת על מסורת, עקרונות, מצע ברור, מוסדות, בחירות פנימיות וכיו"ב. מה מכל אלה קיים ברשימות החדשות המוגשות לוועדת הבחירות? משלמים מס שפתיים. דבר מכל מה שהתחייבו עליו אינו מקויים בפועל.
גם בעבר, אישים בראש הרשימות, הם שעשו את עיקר הקמפיין. אבל לא רק. מטען אידאולוגי, חד וברור, הביאו עימם בגין מצד אחד, בן גוריון מצד שני. שמיר מצד אחד, פרס מצד שני. ההבדלים היו ברורים, מהותיים, ידעת לבחור לא רק את המנהיג האהוד עליך, הכריזמטי, אלא גם ואולי בעיקר את המטען האידאולוגי שהביא עימו. המהות היה לה מעמד חשוב בעיני הבוחר. החלוקה בין המחנות היתה ברורה יותר. היום בהירות אידאולוגית קיימת רק בקצוות. בן גביר מצד אחד, יאיר גולן מצד שני.
יתכן שבמערכת הבחירות הקצרה והמתחממת שלפנינו, יתחדדו המסרים, יתבהרו יותר ההבדלים, יופרחו הבטחות מנוגדות - אבל עיקר תשומת הלב תינתן לשני המתמודדים הבולטים, נתניהו ואייזנקוט. הראשון עומד בראש רשימה ותיקה, ממוסדת, הראויה להגדרה "מפלגה". השני עומד בראש סמי-מפלגה לעומתית, שזה מקרוב קמה ורק היום או מחר נדע מי ומה ברשימת מתמודדיה. תועמלניה ויועציה עושים הכל למצב את אייזנקוט כמתאים ביותר לעמוד בראש הממשלה הבאה. אבל אילו עקרונות מוצקים הוא מביא עימו? גדי אייזנקוט - פעם מצביע הליכוד - נוטש, בהנחיית יועציו, מערכת ערכים אחת לטובת מערכת שונה, רק לשם מטרה אחת. כיבוש השלטון.
לראש ממשלה, לעומד בראש המדינה, יש אפשרות להפגין פרגמטיזם במצבים מסויימים, אבל בתוך מסגרת של עקרונות ברורים. כך נהג גם ראש הממשלה ה"עקרוני" ביותר, יצחק שמיר. בו אי אפשר היה לחשוד באגואיזם אישי, בסטייה מאמונתו ועקרונותיו. אבל במסגרת זו היה מוכן להתגמש פה ושם: להאט זמנית את קצב הקמת התנחלויות, להתאפק במלחמת המפרץ, ללכת לוועידת מדריד. אולי משום כל אלה - פרגמטיזם טאקטי - גם שילם בכיסאו. לפחות ירד מהשלטון בידיעה, שלא ויתר על סמ"ר אחד מאדמת ארץ-ישראל, ידע לשמור על ביטחון המדינה גם במחיר כסאו. שרון לעומתו התנער בהתנתקות מכל שמץ אידאולוגי.
גם אם הליכוד לא הצהירה על מצע מחודש במערכת הבחירות הנוכחית, היא (ועוד כמה מפלגות זעירות מקצווי הימין והשמאל) מתבססת על אידאולוגיה מסורתית שהיא כרקע למנהיגות בולטת בדמותו של נתניהו. שאפתן מאין כמוהו, חסרונותיו האישיים ידועים, אך נשען על מורשת, שלא תמיד הוא דבק בה. אצל יריבי הליכוד הרצון להחליפו נשען על אג'נדה אחת - רל"ב. רק לא ביבי. האם סיבה זו די בה כדי לשכנע את כלל הציבור לא להצביע לתנועת הליכוד ב-27 באוקטובר?
