הידעתם שבתל-אביב התקיימה בשבוע שעבר, שלהי השנה היוצאת, תחרות בינלאומית לפסנתרנים צעירים מרחבי העולם? לא שזו ידיעה מרעישה, אבל כשישבתי עם נכדתי באולם באחד משלבי הסיום של התחרות, והאזנתי לנגנים הווירטואוזים ולתזמורת המופלאה, חשבתי לרגעים שאני כחולם.
האם אני באמת בישראל? בעיר ללא הפסקה תל-אביב? היו אלה שלוש שעות קסומות של מוסיקה קלאסית במיטבה, ניתוק מוחלט מן המציאות העגומה האופפת אותנו מכל העברים, ומתקשורת המשרה על הציבור דיכאון ואימים.
אירוע כזה ספק אם כמותו יתרחש בעיר שלווה בעולם. בוודאי לא בעיצומם של לחימה על גבולות המדינה ותחת איומי השמדה ונידוי בינלאומי.
יצאנו מהקונצרט נפעמים, עם רגשי התעלות. ומה חזו עינינו בדרכנו הביתה? צמתים מוארים, מסעדות ובתי קפה גדושים במבלים, צעירים שותים ומצחקקים להנאתם, וכמובן את מגדלי העיר, חלקם עוד בבנייה, הנוסקים אל על. ממש ניו-יורק בלב המזרח-התיכון. כמה ימים קודם לכן בילינו רעייתי ואני בתיאטרון "גשר" ביפו.
כל כרטיסים נמכרו ימים רבים מראש, הקהל התענג על המשחק הנהדר, וגדש בתום ההצגה את הרחבה המוארת, כסא אחד לא היה פנוי במסעדות סביב. לצידן הרכבת הקלה חלפה עברה לה בנחת, זו בדרכה מערבה וזו מזרחה, עוצרת לקלוט את המוני המבלים.
זוהי ישראל, ואם לדייק - תל אביב, באלה הימים. עיר תוססת, המשתנה כמעט ללא הכר, ורק בתי המלון שלה לאורך החוף נראים חשוכים במקצת, מעטים התיירים בהם. גם בשעות היום העיר חיה ונושמת, רחובותיה מלאי אדם, פקוקי רכבים מודל אחרון, אוטובוסים חשמליים ונוחים, וחוף ים נהדר עם המוני מתרחצים. האם זו התמונה רק בתל-אביב? האם לא כך בשאר ישובי ישראל, במושבים ובקיבוצים? במפעלים, בחקלאות? האם אין להבחין בגאווה ישראלית מסביבנו, באשר היננו ובאשר נלך?
האם אין זו ישראל היודעת ללחום ולחיות, להתגייס ולבנות? שמדעניה מפתחים את נשק ההגנה היעיל ביותר, את התרופות למחלות קשות, את הקידמה והשגשוג? האין זו ישראל שגם כאשר מיטב משאביה מוקדשים להתגוננות נגד הקמים עליה, יודעת בו-בזמן לשגר עזרה לקולומביה הרחוקה, מוכת רעידת אדמה? האין זו ישראל שמוכרת אמל"ח מתקדם מתוצרתה לגרמניה ויוון?
דמותה האמיתית של ישראל, חיי היומיום שלה, אינה משתקפים דים בכלי התקשורת שלנו. בחלקם הגדול הם מתמקדים בהשחרת פני המדינה, בכשליה, בהטלת דיכאון על צרכניה, מהדהדים עלילות כזב מהעולם, כאומה שמבצעת "רצח עם", כ"מדינת אפרטהייד", כמדינה שאין לה עתיד. תיאמר האמת, אנחנו גם מספקים תחמושת לתועמלנים האנטישמיים בעולם. הללו צמאים לכל ידיעה הבאה מהשומרון, במיוחד השתוללות של קומץ צעירים באיזה כפר ערבי. טרור ערבי רצחני כבר כמעט אינו "חדשה".
אפילו בעיתונינו מצניעים ידיעה על דקירת ישראלי בידי מחבל ערבי. ישראל תחת זכוכית המגדלת של בריטניה הלייבוריסטית ושאר מדינות המערב, הנגררות אחרי הסנקציות שהיא מפעילה נגדנו שלא במפתיע.
"אלביון הבוגדת", כפי שקראו לה כאן בתקופת המנדט, מוצפת במהגרים מוסלמים, יותר ויותר גוברת תלות השלטון בהם. לכן, לא היה צריך להתפלא ששר החוץ הבריטי (יהודי!) מעניק למדינת היהודים בערב ראש השנה "מתנה" בזוייה. אין להתפלא שכמה מפרשנינו גילו הבנה ליוזמת לונדוניסטאן.
זו ישראל שנמצאת כמטחווי קשת לפני בחירות כלליות, שיקבעו את פני בית המחוקקים ואת הממשלה שתקום בעקבותיהן. ישראל שמנהלת חיים דמוקרטיים להפליא בלב מרחב דיקטטורי, איסלאמיסטי, ואינה זוכה לפחות על כך להוקרה כלשהי בזירה הבינלאומית. זו ישראל המתקדמת, המשגשגת, שיש בה מכל טוב הארץ, מצד אחד, ויוקר מחייה מן הגבוהים בעולם, מצד שני.
אגב, גם מחירי הכרטיסים בשמיים! לצד המשך ההתמקדות בביטחון ובהדיפת ניסיונות ההתנכלות לנו מצד אויבינו, וגם מצד צבועי העולם, חייב הטיפול ביוקר המחייה לעמוד במקום גבוה בסדרי העדיפויות של הממשלה הבאה. לא יתכן שיהיו עניים רבים בקרבנו, אלפי ילדים רעבים ללחם. יש לעודד את שיבתם למולדת של המדענים והרופאים שנטשו, יש להגביר את החינוך למסורת ולאהבת הארץ, יש לחזק את רגש הגאווה הלאומית.
אכן, יש לנו במה להתגאות, עוד הרבה לשפר ולעשות, כנאמר במסכת אבות: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר,ְ וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה." גמר חתימה טובה.