יום הכיפורים נתפס בתודעה הציבורית כיום רוחני - יום בו אנו מתנתקים לגמרי מעולם החומר ואנו דומים למלאכים. יום שבו כולנו נמצאים בבית הכנסת בתפילות.
אנשים רבים צמים למרות שרופאים אוסרים עליהם לצום. גם כאלו שמבינים שהלכה היא שצריך לשמוע לרופא אינם רוקדים משמחה כאשר הם מקיימים את הציווי של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. שכן נפשם עגומה על כך שהם לא זכו לצום ביום הכיפורים.
האם התודעה הזאת אכן מדויקת
השאלה היא האם יום הכיפורים במסורת ישראל היה יום שכולו רוחניות.
כבר במשנה אנו פוגשים ביום כיפור כחג שידוכים. דומה שהדבר האחרון לו היינו מצפים ביום הכיפורים הוא ריקוד נשים בכרמים. יום הכיפורים הוא יום המצביע על חשיבות המשפחה בישראל. ודווקא יום הכיפורים הוא היום בו נקראים בני ובנות ישראל להקים משפחות.
נושא המשפחה כה מודגש ביום הכיפורים עד כדי כך שכהן גדול, האדם שמייצג את עם ישראל מול הקב"ה ביום הכיפורים, אינו יכול למלא את תפקידו אם הוא אינו נשוי (משנה יומא א, א).
התלמוד הירושלמי (יומא ו, ד) אינו מסתפק בכך. אחד האיסורים בראש השנה הוא איסור רחיצה, אולם אם אדם הולך ביום כיפור לקיים מצוה, הרי שמותר לו לעבור במים, כדי לקיים את המצווה. התלמוד הירושלמי כולל בגדר מצוה שמתירה הליכה בתוך מים גם ביקור האב ביום כיפור אצל ביתו. חיזוק המשפחה הוא דבר כה חשוב, עד שהוא מתיר מעבר במים ביום כיפור.
גם בקשר לתפילות, הרי בזמן בית המקדש יום הכיפורים לא היה יום שכולו רצוף בתפילות. ישנם עדויות רבות על כך שציבור גדול היה נאסף ליד המקדש ומחכה זמן ארוך ליציאת הכהן הגדול מבית המקדש.
ובכלל אם יום הכיפורים הוא יום רוחני, כיצד ניתן להבין שהכהן הגדול לפי הנוסח של הירושלמי (יומא ה, ב) מעצים בתפילתו את חשיבות עולם החומר. הכהן הגדול מתפלל אל הקב"ה שאם הוא גוזר ביום הכיפורים על חיסרון, הרי שהחיסרון יהיה חיסרון במצוות, כלומר בעבודה הרוחנית, ולא חיסרון בגוף או בממון - לא חיסרון במישור החומרי.
יום הכיפורים והעולם המעשי
ואם כך הרי שהשאלה שאנו צריכים להעמיד היא שאלה הפוכה. אם יום הכיפורים הוא היום המשמעותי ביותר בשנה, מדוע אנו מתנזרים ביום הכיפורים מעולם החומר בצורה כה מובהקת?
בתודעה הציבורית, בעקבות הגלות הארוכה והקשה היהדות נתפשת כדבר רוחני המנותק מעולם המעשה. אין דבר זר יותר מכך לתורת ארץ ישראל. הקב"ה רוצה במסגרת מעשית כבסיס לבשורה הרוחנית. הדבר הראשוני ביותר כאשר אנו מדברים על תורת ארץ ישראל היא החזרה בתשובה להבנה שהעולם החומרי הוא עולם חשוב, ובשום פנים ואופן לא ניתן להסתכל על היהדות כמנותקת מעולם זה.
יום הכיפורים הוא יום המבחן בו עם ישראל מראה האם הוא באמת מבין את חשיבותו של עולם המעשה.
הנושא המיוחד בו אנו חווים את המתח הזה בין תפישה של עולם רוחני מנותק לבין חשיבות עולם המעשה הוא כמובן נושא שמירת הבריאות. בכל מה שקשור לשמירת הבריאות והנפש אנו מגלים את ההקלות של היהדות סביב נושא זה. אם ישנו ספק הקל שבקלים של התנגשות בין צום יום הכיפורים לפיקוח נפש, הרי אנו אוסרים על האדם לצום.
הסיפור הבולט ביותר שמדגים את המתח הוא הסיפור על רבי ישראל סלנטר שכאשר פרצה מגפת החולירע הוא לקח שני רבנים איתו ויחד הם קידשו על היין ביום הכיפורים, וזאת כדי שהציבור לא יסתכן בכך שהוא צם.
ישנם כמה מקורות הממחישים את המתח הזה שבין העולם הרוחני לבין העולם החומרי. סיפור אחד (ירושלמי יומא ו, ד). הוא על אדם שהשתהה להשקות את ביתו הצמאה שהתחננה למים, ואז הבת נפטרה. התוצאה של מעשה זה הייתה הוראה לכל הציבור לפני תפילת מוסף לוודא שהם דאגו למזון לילדיהם הקטנים. הרעיון הוא שלפעמים אדם שקוע בעבודתו הרוחנית ושוכח לגמרי מהצרכים החומריים.
הסיפור השני (ירושלמי תרומות ח, ג) הוא על יהודי שבערב יום כיפור שכח לכסות חבית יין. אותו יהודי כהדרכת חז"ל האוסרת לשתות ממשקים מגולים, מחשש שנחש הטיל בתוך המשקים את ארסו, התכונן לשפוך את חבית היין. ראה אותו אדם אחר ואמר לו שלא ישפוך את היין וישאיר לו לשתות אותו. אמר לו בעל החבית שחבית היין הייתה מגולה כל הלילה. אמר לו היהודי השני חבל לשפוך את היין. הרי עכשיו ערב יום כיפור והיות והתפילה שלי ביום הכיפורים אמורה להיות תפילה מעומק הלב, הרי שהקב"ה ידאג למפרע שלא אפגע משתיית היין. ישנו כאן עימות חזיתי בין יום כיפור כיום רוחני לבין שמירת הבריאות והנפש. במקרה הזה אכן נחש הטיל ארס בכד היין והאדם ששתה את היין מצא את מותו.
התורה בעצמה דואגת לכך שנחשיב את העולם החומרי בכך שציוותה עלינו לאכול בט' בתשרי. עצם מצוות האכילה בט' בתשרי באה להזכיר לנו שאכילה היא דבר חשוב.
אם כך מדוע צמים ביום הכיפורים?
הסיבה לצום היא פשוטה. ישנה כאן קריאה לציבור לפתוח את הלב. תנאים פיסיים קשים גורמים לאדם לעצור ולחשוב. אנו קוראים בהפטרת שחרית של יום הכיפורים את פרק נח שבספר ישעיהו. עם ישראל מתלונן מדוע הקב"ה אינו מקבל את צומותיו. והתשובה היא שהקב"ה אינו רוצה צומות, הקב"ה רוצה את פתיחת הלב.
כאשר קוראים את פרק נח הדברים כל כך ברורים, אולם כנראה לא תמיד מופנמים. התלמוד הירושלמי פותח עבורנו את הדברים כדי להטמיע את הרעיון. על הפסוק 'הכזה יהיה צום אבחרהו, אלא יום ענות נפשו' אומר הירושלמי, למרות שהדברים מובנים מאליהם, דע לך שהצום שלעצמו זה לא הצום שאני רוצה. הצום שאני רוצה בו הוא צום שפותח את הלב למעשים של חסד.
לעתים נדרשים להדגיש את הדברים הפשוטים על ידי כך שמחדדים את העניין. מטרת צום יום כיפור הוא פתיחת הלב. חז"ל קבעו שעם ישראל הוא ביישן, רחמן וגומל חסד. יום הכיפורים הוא יום המפגש של הקב"ה עם עמו עם ישראל. ביום המפגש יש לעשות את כל המאמצים לגלות את המהות האמיתית של האדם מישראל - ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.