"נהניתי מאוד מהנאום, רציתי לומר לך זאת במיוחד" - אמרה לי בשיחת טלפון מפתיעה ידידתי הצפונית, רל"ביסטית בנישמתה, למחרת הופעת ראש הממשלה נתניהו באו"ם.
"לא שיניתי דעתי עליו, אבל לנאום הוא יודע", הוסיפה. "את מתארת את אייזנקוט במעמד זה?" - הגבתי. "כולם יעזבו את האולם רק משיעמום"...
לי הנאום הזכיר בכמה מחלקיו הפחות פולמוסים את נאומו של ראש הממשלה שמיר בוועידת מדריד ב-1991. חלקים נכבדים מדבריו הקדיש אז שמיר, באחד מהנאומים החשובים ביותר בדיפלומטיה הישראלית, לקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו, את אי נכונותנו לוותר על חלקי מולדת כה חשובים. גם נתניהו הזכיר בנאומו את הקשר הבל-ינותק הזה, והדגיש זאת גם לידיעת אנשי השמאל בקרבנו, שמוכנים למסור את יו"ש לטובת הקמת מדינה ערבית נוספת, פלסטינית, ולחזור לקווי החנק של 1967. את לקח ההתנתקות מהרצועה לא הפנימו.
לא מפתיע שגם איש ה"ימין" והמתנחל אביגדור ליברמן, מתקרב למעין "פתרון" שכזה, כשהוא יורה מהמותן: להעביר את שטחי A ו-B לשלטון ממלכת ירדן. מעניין אם התייעץ על כך עם המלך עבדאללה, שלא רוצה אפילו לשמוע על שלטון בגדה המערבית. מי שלא מפתיע הוא כמובן ה"תחביבן" גולן, שמודיע בריש גלי כי יפרק את כל החוות ביו"ש. במערכת בחירות טוב לדעת מראש כמה מסוכן לעתיד ישראל גוש השינוי.
הנאום באו"ם היה גם בבחינת מענה נוקב לביטאון השמאל הקיצוני, "הארץ", שמו"לו נותן בו את הטון התבוסתני הן מאחורי הקלעים והן מלפניהם. במאמר שפירסם תחת שמו וכותרתו: "מדינה פלשתינית: היעד הבא של ישראל", מדבר עמוס שוקן על "האפרטהייד האכזרי" בשטחים, על "התעלמות מהחלטות מועצת הביטחון", על "פשעים נגד הפלסטינים" וקורא לממשלה הבאה ל"הקמת מדינה פלסטינית", שהיחסים בינה לבין מדינת ישראל יהיו "בדומה לכללים ביחסים בין מדינות האיחוד האירופי".
כמה ימים קודם לכן פורסם בעיתונו מאמר מחאה על השוואת חמאס לגרמניה הנאצית. "איזו השוואה אפשר לעשות בין זה לבין האיום הנורא על האנושות שהיוותה גרמניה הנאצית?", שואל הכותב ומצין כי מה שעשה חמאס הוא רק "להרוג כ-850 אזרחים וכ-350 חיילים ולהרוס באופן מלא או חלקי כמה קהילות ב-7 באוקטובר". ישראל מבצעת ג'נוסייד, הוא מעליל, ומסיים: "כמו כל המשטרים הרצחניים, גם ישראל מנסה לתעתע בעולם ולהסוות את פשעיה".
שימו לב: אין מדובר בנאומי שיטנה באו"ם, גם לא במאמרים אנטישמיים בעיתוני איראן או מצרים. מדובר בעיתון עברי, שהגירסה שלו באנגלית מתדלקת את שנאת ישראל במסדרונות האו"ם ובבירות המערב. איך נוכל לבוא בטענות לנבל ממדאני, שממרום כסאו בעירית ניו-יורק מאשים את ישראל בפשעי מלחמה? איך נזים את עלילות הסרט נז"א, ש"הארץ" מצדיק את כל המוצג בו, הגם שהוא מצוץ מן האצבע, עיתון שמתייצב בארבעה מאמרים בגיליון אחד מאחורי תומך הטרור תושב יפו, סמי אבו-שחאדה ומגנה את פסילתו? עיתון שבו ביום אחד, בעמוד אחד, מתפרסמים שלושה מאמרי דעות של כותבים ערביים - לא שהכותבים היהודיים מתונים יותר, נאמנים יותר. עיתון שבו יש מקום למאמר, אשר מגנה את המסורת היהודית, את "משדרי התעמולה הדתית", מכנה את ישראל "מדינת הלכה" ומתוודה כי במוצאי יום הכיפורים "חשתי אלרגי למדינה הזאת"...
עיתון ששש לקדם את פני ראש הממשלה בטרם יציאתו לאו"ם בכותרת מדברי אותו ממדאני: נתניהו "הוא פושע מלחמה, אדריכל של רצח עם בפלסטינים". עיתון שמבכה את הרס בתיהם של בני משפחות רוצחים, וחשוב לו להקדיש מקום נרחב לידיעה על חוקרים מהאוניברסיטה העברית, שפיתחו מודל המגלה "מתי עצים ועשבים עוזרים זה לזה ומתי הם נעשים יריבים"... בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, ניתן לשער מי בעיני שוקן הם העשבים.
"הארץ" בוודאי אינו עשב שוטה יחיד בתקשורת הישראלית, המוטה ברובה. הוא עץ רב פארות, שמניב שפע של פרי תעמולתי רעיל נגד מדינת ישראל והיהדות. נאום מרשים אחד באו"ם, ובו תגובות מוחצות לכל משמיצינו, בריק הסברתי, אין בו כדי להזים את המגפה האנטי-ישראלית בעולם, שמוזנת קודם כל מגורמים אוטו-אנטישמיים מבית. הנזק ש"הארץ" גורם אינו יכול להיתקן במחי נאום אחד, מזהיר ככל שיהיה, הגם שכבש אפילו את לבה של צופה מהצפון.