השמחה על סיום התורה פעם נוספת, כבכל שנה, מבטאת את תחושת השייכות העמוקה שלנו לתורה, ומתוך המבט על כך שגדלנו בשנה זו בלימוד התורה שלנו ובחיבור שלנו לקדוש ברוך הוא.
לפעמים, מתעורר אצלנו, ביחד עם שמחת התורה, גם צער מסוים על התורה שלא הספקנו ללמוד. על חברותא שבוטלה, על תכנית שלא הגיעה למימוש. ובשנים אלה, של שירות מילואים ארוך וממושך, לפעמים התחושה היא שאנחנו רצים בין המילואים לבין כל משימות החיים, והתורה - מה יהא עליה? אבל עיון בדברי חז"ל על פרשת וזאת הברכה מלמד אותנו, שהחיבור לתורה אינו נמדד רק בשאלה מהו מספר השעות של לימוד התורה שצברנו, או כמה דפי גמרא למדנו, אלא גם, ובעיקר, בשאלה עד כמה העמקנו את הקשר שלנו אל התורה, המבטאת את הייעוד של עם ישראל בעולם. ובמבט כזה, כל יום מילואים, וכל שעה של מסירות נפש למען עם ישראל, מעמיקים את הקשר שלנו אל התורה, וגם על כך צריך לשמוח בשמחת התורה המסכמת את התקדמותנו השנתית בתורה.
כשאנחנו מתחילים לקרוא את פרשת וזאת הברכה, אנחנו קוראים מיד: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים לג, ב). זהו הפסוק שעליו מביאים חז"ל את המדרש המפורסם (גמ' עבודה זרה ב, ב, ספרי וזאת הברכה שמג), שהקדוש ברוך הוא הלך לשעיר והלך לפארן ושאל את כל האומות: "האם אתם רוצים לקבל את התורה?", והם שאלו "מה כתוב בה?", ולאחר ששמעו מה כתוב בה השיבו בשלילה, כל אומה מכיוון שמצווה מסוימת אינה מתאימה לה. ולכאורה מתבקשת השאלה, מה היה קורה אילו אחת האומות היתה רוצה לקבל את התורה? האם הקב"ה היה נותן את התורה לאומה אחרת?
על כך משיב המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק א ), שאין הכוונה לתשובה טכנית אלא להתאמה מהותית. השאלה אם בני ישמעאל או בני עשיו רוצים לקבל את התורה אינה תלויה בתשובה שהם יענו באותו רגע. מהותית הם נבראו עם תכונות שאינן מותאמות לקבלת התורה בכללה, ולכן לכל אומה כזו יש סיבה עניינית שלא לקבל את התורה, בגלל מצווה מסוימת שאינה תואמת את אופייה של האומה.
מהות האמירה של חז"ל במדרש היא, שהתורה מותאמת דווקא לעם ישראל (מהר"ל שם, ובפרק ה). כל אומה מבטאת ערך מסוים או כוח מסוים שברא הקב"ה בעולמו, ועם ישראל מבטא את הופעת דבר ה' בעולם במלואו. כשם שהקב"ה הוא אחד, כך עם ישראל הוא אחד. כל הטוב האלוקי, כל הצדק וכל היושר, כל האמת וכל השלום, באים לידי ביטוי בהופעתו של עם ישראל בעולם. לכן, מסביר המהר"ל (סוף פרק ד, ופרק ז), קיבלנו תרי"ג מצוות - רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה - המותאמות בדיוק לגוף האדם, רמ"ח אברים ושס"ה גידים. הכוח המיוחד של עם ישראל לקבל את התורה, מבטא התאמה מלאה בין תכונתו היסודית של ישראל כעם המקבל את השליחות האלוקית, אל תוכן השליחות שהוא התורה ומצוותיה. השאלות אל אומות העולם באו רק כדי להראות שלכל אחת משבעים האומות יש תפקיד וכיוון מחשבה בעולם, ושבע מצוות בני נח מתאימות להן, אך התורה כולה אינה מתאימה להן. המדרש מבקש להדגיש זאת: התורה מיוחדת ומתאימה אך ורק לנו.
מתוך דברי המהר"ל הללו, אנו יכולים להבין טוב יותר את דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שיש קשר עמוק מאוד בין תחושת השייכות לעם ישראל ועומק הישראליות של האדם לבין מתיקות לימוד התורה (אורות התורה פרק יב, אותיות א, ד, ה, ז ופרק ז אות ד). אדם שמבין את השליחות ואת הייעוד של עם ישראל לברר את דבר ה' בעולם, ליישם אותו בבניין האומה ובתיקון העולם, ולהתקרב לקדוש ברוך הוא, שמח מאוד בלימוד התורה, מפני שהיא מורה לו מה הקדוש ברוך הוא דורש ממנו, וכך הוא חש יום-יום את המתיקות הזאת בלימוד. אם הוא מרגיש חולשה מסוימת במתיקות הלימוד, עליו לחזק את החיבור שלו לכלל ישראל, שכן אז הוא מבין לעומק עד כמה הוא פועל בשליחות אלוקית.
והרי שמחת התורה בחג שמחת תורה, שבו אנו מציינים סיום קומה נוספת של קריאת התורה מתחילתה ועל סופה, אינה שמחה רק על עצם מתן התורה כפי שאנו מציינים בחג השבועות, אלא שמחה על סיום התורה, על החלק שלנו שבו למדנו וסיימנו סבב נוסף בתורה, ולכן כל עליית מדרגה בעומק הקשר שלנו לעם ישראל, היא עליית קומה גם בעומק הקשר שלנו לשליחות האלוקית שלנו, הבאה לידי ביטוי בלימוד התורה. לכן כל יום של מסירות נפש בשירות בצבא, וכל יום שהמשפחה מצליחה להתקדם ולגדול כשאבי המשפחה או אחד האחים משרת במילואים, הוא יום של העמקת החיבור לעם ישראל, והעמקת הקשר לתורת ישראל. גם את ההתקדמות הזו אנחנו מציינים כשאנחנו חוגגים סיום נוסף של לימוד התורה.
בשלוש השנים האחרונות, כאשר נדרשנו לצאת לימי מילואים רבים, בחורי ישיבה עזבו את ספסלי בית המדרש וכל אחד בעם ישראל המתמודד עם חלוקה מאומצת בין קביעות עתים לתורה לבין העבודה, המשפחה והילדים, נקרא לשירות ממושך, ברור שלימוד התורה נפגע מבחינה כמותית. אך במבט עמוק על התהליך שעובר כל אחד מאיתנו, ושעם ישראל עובר בכללו, אנחנו רואים התקדמות עצומה בנכונות לפעול מען ישראל, ולברר מה ה' אלוקינו שואל מאיתנו, ובכך נבנית התורה באיכות.
ההתגייסות הזו מעמיקה את החיבור שלנו לכלל ישראל. ככל שפעלנו יותר למען עם ישראל בשנים הללו, בין בלחימה בחזית ובין בפעילות לליכוד השורות ולחיזוק האומה בעורף, חיזקנו את הבסיס להופעת התורה. על כן גדלנו בשנה זו גם במסירות למען עם ישראל. כאשר אנו מביטים לאחור, אנו שמחים בתורה שלמדנו, ובכל הפעולות שעשינו למען עם ישראל. מכוחן נוכל לשוב אל לימוד התורה ביתר עוז וביתר עוצמה בשנה הבאה עלינו לטובה, משום שהתחברנו לעם ישראל עמוק יותר והתורה מותאמת לנו עוד יותר.
במשנה תוקף אמורים הדברים כאשר אנחנו מרגישים, בד בבד עם המסירות שלנו, את החיבוק האלוקי. את הניסים הגדולים שחווינו לאורך המלחמה כולה, ואת הנס המיוחד שראינו השבוע, בהצלת המטוס שעמד בפני פיגוע טרור של חטיפה והתרסקות. הימצאותם של האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון, עוז הרוח של האנשים שנלחמו במחבל, והליווי האלוקי של המטוס עד לנחיתה, כל אלה מחזקים את התחושה שהקב"ה רואה את מסירות הנפש של עם ישראל, שומר עלינו, ומקדם אותנו אל השלב הבא בתהליך תחיית ישראל. גם החיבוק הזה, מעמיק את תחושת התודה והשמחה על שליחותנו האלוקית, ומסייע לנו להיכנס אל שמחת התורה מתוך תחושה עמוקה של התקדמות אמיתית לאורך השנה כולה.