כבר שלוש שנים מאז אותו יום ארור. שלוש שנים שאנו חיים בצילו של אותו אסון נורא, ומאז במלחמה מתמשכת בשבע חזיתות. סופה אינו נראה באופק.
המחדל הגדול השני בתולדות המדינה, בהפרש של חמישים שנה ויום: מחדל יום הכיפורים 1973 ומחדל שמחת תורה 2023. שני אסונות כבדים, שהעמידו בסכנת קיום ממשית את המדינה, ונסתיימו בנס. שניהם יכלו להימנע, אלמלא שאננות מצידנו, אי-מוכנות, זלזול באויב ובהתרעות ושקיעה באשליות על שלום והשלמה.
אין חולק על כך שאסון ה-7 באוקטובר היה במשמרת של בנימין נתניהו, כשם שאסון ה-6 באוקטובר היה במשמרת של גולדה מאיר. אבל היה זה בראש ובראשונה מחדל צבאי אשר שום ועדת חקירה לא תוכל להבינו, להסבירו, אפילו לסלוח לו. כמו בכל מלחמות ישראל, זכינו לאהדת העולם באותם מצבים שבהם היינו מוכים ורצוחים, אך מרגע שיד ישראל גברה, צה"ל הדף את הסכנה והשתלט על שטחי האויב - האהדה התהפכה עלינו, הפכה לביקורת גוברת טבולה בשנאה תהומית. העולם אינו אוהב ישראל חזקה, מנחיתה מכות מחץ על האויבים. ב"חרבות ברזל" השנאה העולמית אלינו חצתה כל גבול.
שלוש שנים מאז ה-7 באוקטובר מוצאת עצמה ישראל בבידוד כמעט מוחלט בזירה הבינלאומית. מדינות שאננות, שאינן יודעות טעם איומים קיומיים, הן הראשונות להתגולל עלינו. מה פשר תמיכתה של אירלנד בטרור הפלסטיני? כך גם המדינות המתאסלמות: צרפת בהנהגת מקרון העויין, ספרד בהנהגת סנצ'ז האנטישמי ובריטניה הלייבוריסטית. האשליות שהיו לנו לגבי ידידותה כביכול של הולנד, התאדו. מדינה שמפשפשת במזוודות הנוסעים הישראלים.
בקצב שבו מתעצם מיום ליום הגל האנטי-ישראלי בעולם, עוד ידרשו מישראל להתנצל על המיתקפה הרצחנית של חמאס והטבח שביצע באזרחינו ובלוחמינו. אל נתפלא אם יאשימו את הממשלה ש"יזמה" את הטבח כדי לבצע "רצח עם" בערביי עזה, שרובם אינם חפים מפשעי ה-7 באוקטובר.
למרות 7 באוקטובר במשמרת שלה, הממשלה, שנבחרה עוד בטרם האסון, החזיקה מעמד קדנציה שלמה - דבר נדיר בפוליטיקה הישראלית רבת התהפוכות, והמערכת הפוליטית נערכת לבחירות הקרובות. "ממשלת 7 באוקטובר", מכנים אותה יריביה הפוליטיים. זו הממשלה וזה ראש הממשלה, שהוציאו אותנו מבירא עמיקתא והעלונו לאיגרא רמא, וראוי שתמשיך להנהיג את האומה בחיזוק כל המפלגות הציוניות. נראה שזה חזון דמיוני, שהרי אפילו האסון הכבד ביותר שניחת על העם היהודי מאז השואה - אין בו כדי לאחד את העם.
במקום אחדות על מנת להדוף את מזימת חיסולנו ואת התעמולה האנטישמית נגד ישראל, מספקים מתעבי הממשלה דלק למדורת השנאה בעולם. תמהני מדוע ראשי הערים הגדולות בישראל אינם משיבים אש ל"קולגה" בניו-יורק, ששוב ושוב חוזר ומכנה את נתניהו "האדריכל של רצח עם נורא"? האם משום שגם הם סולדים מראש ממשלתנו?
7 באוקטובר הארור עלה לנו ב-2,347 נרצחים ונופלים. מחיר דמים נורא. המשפחות והעם כולו עודנו מלקקים את הפצעים. החזרה לחיי יומיום רגילים אינה מעיבה על זיכרון הרוגינו ופצועינו. על הדאגה מפני העתיד, מה הוא צופן בחובו. הקרבות לא תמו, האיומים מאיראן לא פסו, פיגועי טרור נמשכים ביבשה ובאוויר. טירור של טייס איסלאמיסט מתאבד , שניסה לרסק את מטוס הנוסעים האמירתי על 174 נוסעיו הישראלים. נס סוכות, שלא היה כמותו גם בסרטי האימה הקשוחים ביותר, היה פה, ומעל לכל - גבורת הטייס ההודי וארבעת הישראלים שמנעו את האסון הכבד.
והנה גם ניסיון לטבח המוני זה מנוצל על-ידי שונאי נתניהו למיתקפה נואלת עליו. בעזות מצח כתב "עיתונאי" מ-13 בשם אביעד גליקמן, כי היה זה "מחדל מטורף של ראש הממשלה, כמעט כמו השבעה באוקטובר. הוא ידע שהולך להיות אירוע כזה ועדיין נתן לישראלים לעלות על הטיסה ולא מנע אותה"!... מה כי נלין על האנטישמים בעולם, כאשר יש לנו גליקמנים מבית?
דוקא בזוכרנו את 7 באוקטובר, על המבט להיות קדימה. לאן המדינה נעה? - זהו הנושא שצריך לעמוד לנגד הבוחרים השקולים. האם להתרסקות או לנסיקה? וחשוב מכל - למנוע נסיגות מסוכנות כמו מהרצועה ומשטחים שתפס צה"ל. עלינו להתרפא מנגע השאננות וממחלת הפלגנות. להיערך לאפשרות של "7 באוקטובר" בגבול ירדן הארוך והפרוץ ולאורך קו התפר. לזכור, כי לא לעולם חוסן ולא לעולם נס.