"נו, מה תאמר יוסי, נראה שיש מרחק של שנות אור מהליכוד של היום לבין ז'בוטינסקי". כך כתב לי בתרועת ניצחון ידיד בעקבות מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן ("מעריב", 2.10.2026). רוצה לומר - בניגוד לנאום ראש הממשלה נתניהו באו"ם - "המפתח (לסיום המלחמה והחרם על ישראל - י"א) נמצא בהסדרת הבעיה הפלסטינית ובדברי ז'בוטינסקי, שנאמרו לפני כמאה שנים, שלפיהם 'בארץ-ישראל יהיו תמיד שני עמים'".
המצטטים את ז'בוטינסקי, אלה המוציאים ממשנתו קטעי התבטאויות כדי לנגח בעזרתם את אלה המתיימרים כיום להיות ממשיכיו ונוצרי מורשתו, עושים זאת תוך העלמת אותם חלקים ממשנתו שאינם תואמים לצרכיהם. חבל שפרופ' פרידמן נמנה עליהם. הדוגמא הבולטת ביותר היא השורה המפורסמת מן השיר "שמאל הירדן": "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני"... משכיחים את ההמשך: "כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני".
כאשר שר המשפטים לשעבר מסתמך רק על המאמר "על קיר הברזל" ומגיע למסקנה העגומה שהנה ההוכחה כמה הליכוד והעומד בראשו רחוקים ממשנתו של ז'בוטינסקי, הוא עושה חצי מלאכה, כמו אלה המצטטים לנוחיותם רק את החלק הראשון של הפסוק מהשיר הקנוני "שמאל הירדן". הסתמך על מאמר אחד, אמנם מכונן וחשוב ביותר, אך מתעלם מכלל המשנה הז'בוטינסקאית ובכלל זה, ובראש וראשונה, את התביעה ל"שתי גדות לירדן".
צודק הפרופסור. אין חולק על כך שיחסו של ז'בוטינסקי לערביי ארץ-ישראל היה הומני לחלוטין. הדבר איפיין את רוב ההוגים בתנועתו, ובראשם מנחם בגין, שמן האופוזיציה לחץ לביטול המשטר הצבאי שהושת על ערביי ישראל עם קום המדינה, וכך היה ב-1966. אבי המנוח, ד"ר אב"א אחימאיר, כתב בספרו "יודאיקה" פרק נפלא על "הגר הגר בתוכנו", ובו הזכיר את היות העם היהודי מיעוט נרדף בארצות גלותו, לחם לשוויון זכויות. גרים בגולה רצינו לקבל ליחס נאות מצד הרוב הלא-יהודי, ומשכך אנו צריכים להתייחס בשיוויון למיעוטים שבארצנו.
עד כאן הכל בסדר. אלא שז'בוטינסקי - במאמרים רבים, בנאומים לא מעטים - מדבר באופן חד משמעי על מדינה יהודית המשתרעת משתי גדות הירדן, שהרי זוהי ארץ-ישראל השלמה, מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, של 12 שבטיו אשר שניים וחצי מהם התנחלו בעבר הירדן מזרחה. לארץ זו יביא העם היהודי ברוך הכישרונות רווחה, תעסוקה, שגשוג, שמהם יהנו כל יושביה, יהודים וערבים כאחד. בנאומו הנדיר המוקלט מ-1934, השמור במכון ז'בוטינסקי, אומר זאת במפורש בקולו הבהיר והצלול.
בספרו האחרון, "חזית המלחמה של עם ישראל" (1940), אף הרחיק ז'בוטינסקי לכת בכותבו שבמדינה העברית שתקום ראש הממשלה יהיה יהודי וסגנו ערבי, ואפשר גם להיפך. הוא כתב זאת, אני מניח, מתוך מחשבה, שתמיד יהיה כאן רוב יהודי, לאחר שמיליוני היהודים מהתפוצות, ובעיקר ממזרח אירופה, יישמעו לקריאתו להציל נפשם ולעלות לארץ-ישראל. בבחירות דמוקרטיות, הרוב הזה לא יאפשר שיהיה למדינה היהודית ראש ממשלה ערבי. סגן - אולי כן.
אם להגדיר בשתי מילים את מהות משנתו של ז'בוטינסקי, הרי היא: לאומיות וליברליזם. באשר לליברליזם - יחסו למיעוטים, לנשים, לדמוקרטיה, לחופש הדיבור, הוא מן המפורסמות. באשר ללאומיות, כלומר הזכות על ארץ-ישראל, אפשר להביא ממשנתו אין-ספור ציטוטים על הזכות של העם היהודי לארץ-ישראל, הגוברת על הזכות של הערבים היושבים בה. למעשה הוא משרטט את ערביי הארץ כחיים באוטונומיה, לצד הרוב היהודי שיווצר, שלו ייחל.
"לפי השקפתנו, אין קיימת כלל השאלה של דחיקת רגלי הערבים. הכוונה היא שארץ-ישראל משני עברי הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים", אמר בנאומו המכונן רב התקווה ב-1937 בלונדון. והוא מוסיף: "מה שאיני מכחיש הוא, שבתהליך זה יהיו הערבים, בהכרח למיעוט בארץ-ישראל, אבל אני שולל את הדעה, כי דבר זה יש בו משום סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע, שום אומה אשר יש לה מדינות לאומיות כה רבות בהווה, ועוד יתווספו מדינות לאומיות כה רבות בעתיד". כמה צדק.
ז'בוטינסקי אינו מזכיר את המונח "פלסטין", ואינו מכיר בו. הוא מדבר בהכללה על אומה ערבית עתירת טריטוריות, שערביי ארץ-ישראל הם חלק ממנה. אין הם, לדידו, שונים מאוכלוסיית הרוב הערבית ברחבי המזרח-התיכון. ובספרו האחרון הוא כותב מפורשות: "אין לעולם שום זכות לחשוב שהמדינאות יהודית אינה מסוגלת להקים משטר הוגן, ממש כמו משטר שהוקם על-ידי המדינאות האנגלית, הקנדית או השוויצית. סוף-סוף הרי העולם למד ממקורות ישראלים דוקא, כיצד להתייחס 'לגר אשר בשעריך'".
אינני יודע מהמקור האמירה שמצטט פרופ' פרידמן לפיה "ז'בוטינסקי שפך קיתון של בוז על הסיסמה רק כך". אכן, שנים רבות הוא סמך על המאמץ הדיפלומטי שעשה מול בריטניה, כדי שתגשים את מחוייבותה לעם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ-ישראל. מכך תקוותו זו נכזבה: " קווה קיווינו שיתבסס בינינו לבין אנגליה יחס של אזרח לממשלתו האזרחית. התקווה נכזבה, ועתה יש בינינו ובין אנגליה יחס של אזרחי ארץ כבושה לממשלת העם הכובש: לא 'מנדט' כי אם 'אוקופציה'. משטר כזה אין לו כל זכות קיום מוסרית, ואין עלינו שום חובה מוסרית כלפי נושאיו, כלפי ממשלה השוררת אך ורק הודות לכוח הזרוע, ממשלה הלועגת להבטחותיה".
הוא משבח את פעולות האצ"ל, אף נבחר בהסכמתו לתואר המפקד העליון של האצ"ל, שזה היה סמלו וזו היתה סיסמתו.
ישנם כמובן ניואנסים רבים בהשקפתו המלוטשת של ז'בוטינסקי, בכתיבתו ההגותית לאורך יותר מארבעים שנה, אבל כחוט השני עוברת אצלו עד יומו האחרון האמונה כי "ציון כולה שלנו". ובציון זו יזכו הערבים - ובכך צודק דניאל פרידמן - שיכירו בכך שזו ארצו של העם היהודי וזוהי מדינה יהודית, לשיוויון זכויות מלא.
מאז הלך ז'בוטינסקי לעולמו, קמה ממלכת ירדן בגדה המזרחית, ובמובן זה חזונו נקטע. שמונה שנים לאחר מותו קמה מדינת ישראל, ומאז 1967 נותרה תחת שליטתנו כל ארץ-ישראל המערבית. ואם פרופ' פרידמן נאמן עד הסוף למורשת ז'בוטינסקי, עליו להודות, כי למעשה כבר נחלקת ארץ-ישראל לשני עמים, לשתי מדינות: ירדן וישראל.
האם תנועת הליכוד ממשיכה את מורשת ז'בוטינסקי או לא - על כך אפשר להתווכח. האם הח"כים בכנסת היוצאת, ואלה שייצגו אותה בכנסת הבאה, מכירים משהו ממשנתו - גם זה אינו בטוח. עובדה היא שהתנועה עושה מעט למען המורשת המבורכת, שהיא ביסוד האידאולוגיה המוצהרת שלה. לא רק קיר הברזל והצבאיות העברית, לא רק חמש המ"מין והיוזמה הפרטית, לא רק ההדר וחופש הביטוי, כי אם עולם ומלואו של חברה מתקדמת במדינה ככל העמים, היודעת להגן על עצמה ולדאוג לאזרחיה הערבים, הדרוזים, הנוצרים.
לא הרבה מכל העושר הרעיוני הזה הוטמע במדינה ובחברה בעשרות שנות שלטון הליכוד, ועם זאת, מחנה הימין שהליכוד במרכזו נושא את דגל שלמות המולדת ומניעת הקמת מדינה פלסטינית, לפחות בחלקה המערבי של ארץ-ישראל ההיסטורית.
זהו הנוסח המלא של המאמר שפורסם מקוצץ בחלקו ב"מעריב". יוסי אחימאיר הוא יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי, לשעבר ח"כ בליכוד.