במשך 120 שנה בנה נח את התיבה. יום אחר יום הוא עמד מול עוברי אורח שהביטו בו בתמיהה, לעגו לו ושאלו מדוע הוא משקיע את חייו בבניית כלי שיט עצום, כשמסביב אין אפילו סימן לגשם. נח הזהיר מפני מבול נורא שעומד לשטוף את העולם, אבל איש לא רצה להאמין. בעיני בני דורו הוא היה האיש המשונה שבונה תיבה לקראת אסון שאיש מלבדו אינו רואה.
ואז, יום אחד, החל לרדת גשם. בתחילה היו אלה טיפות בודדות, אולי עוד ממטר חולף שאפשר להתעלם ממנו. אלא שהגשם לא פסק, השמיים נפתחו והמים החלו לעלות. ברגע מסוים התברר שזה כבר לא עוד אירוע נקודתי, לא סערה חולפת ולא מצב שיירגע מעצמו אם רק ימתינו בסבלנות. המבול הגיע, והאזהרות שנשמעו במשך שנים הפכו למציאות.
נח הבין את מה שבני דורו סירבו לקבל: לא מחכים שהמים יגיעו עד הצוואר כדי להתחיל לבנות תיבה. את התיבה צריך לבנות כשהשמיים עדיין בהירים, הרבה לפני שהסערה הראשונה נראית באופק.
המדרש חושף עד כמה עמוקה עלולה להיות ההכחשה האנושית. התורה מספרת שנח נכנס לתיבה "בעצם היום הזה", והמדרש בבראשית רבה (לב, ח) מתאר את התנגדותם של בני דורו, שאיימו למנוע ממנו להיכנס לתיבה ואף לבקע אותה בקרדומות. דווקא בשעה שהאסון התקרב, הם ביקשו לפגוע באמצעי ההצלה היחיד שעמד לנגד עיניהם.
זהו אולי החלק המטלטל ביותר בסיפור. במקום להתמודד עם האזהרה, הם ביקשו להשתיק את המזהיר. במקום להיערך למבול, הם רצו להרוס את התיבה. כאילו עצם קיומה של תיבת הצלה היה איום גדול יותר מהמים שעמדו לשטוף את העולם.
קשה לקרוא את הדברים הללו בלי לחשוב על המציאות הישראלית של העשורים האחרונים. במשך שנים נשמעו בישראל קולות שהזהירו מפני הסכנות הביטחוניות שמעבר לגדר, אך חלק מאותם קולות עוררו גם מחלוקות ציבוריות ומשפטיות חריפות.
הרב מאיר כהנא היה אחת הדמויות הבולטות והשנויות במחלוקת בהקשר הזה. הוא השמיע אזהרות קשות בנוגע לעתידה הביטחוני של ישראל, אך תנועתו נפסלה מהשתתפות בבחירות על רקע עמדותיה. בעיני מי שראו באזהרותיו קריאת השכמה, הרחקתו מהמערכת הפוליטית סימלה גם את דחיית המסרים שהשמיע.
שנים לאחר מכן השמיע ד"ר מיכאל בן ארי אזהרות משלו בנוגע לסכנה הנשקפת מעזה. במאי 2018, על פי הדברים המובאים בטור, הוא הזהיר מפני התפרצות אלימה ואף הזכיר במפורש יישובים בעוטף עזה, ובהם כפר עזה, נחל עוז, בארי, עין השלושה ורעים. שמות שבאותם ימים היו חלק ממפת ההתיישבות הישראלית, והיום נושאים עמם כאב וזיכרונות קשים.
גם בן ארי מצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית לאחר שנפסל מהתמודדות לכנסת, ובהמשך הועמד לדין בגין הסתה לגזענות. ההליכים נגדו עסקו בהתבטאויותיו ובעילות משפטיות, אך בעיני הכותב עולה כאן שאלה רחבה יותר: האם המחלוקת עם מי שמשמיע אזהרות חריפות גורמת לנו לעיתים לדחות גם את עצם האזהרה?
בשבעה באוקטובר 2023 נפרץ הגבול. מחבלי חמאס חדרו ליישובי עוטף עזה, רצחו, חטפו, שרפו והחריבו. מה שנראה במשך שנים בעיני רבים כתרחיש קיצון הפך בתוך שעות למציאות איומה. הפעם לא היה זה מבול של מים, אלא מבול של דם. מבול אל־אקצא.
היישובים ששמותיהם הוזכרו באזהרות הפכו לזירות של טבח וחורבן. משפחות שלמות נפגעו, קהילות נעקרו מבתיהן, והחברה הישראלית כולה נאלצה להתמודד עם שאלות קשות על האיומים שהיו ידועים, על ההיערכות שלא הספיקה ועל ההנחות שהתנפצו באותו בוקר.
אחרי אסון כזה, השאלה איננה רק מי הזהיר ומתי. השאלה היא האם ידענו להקשיב, האם בחנו את האזהרות לגופן, והאם היינו מוכנים להתמודד עם האפשרות שהמציאות תהיה קשה בהרבה מכפי שרצינו להאמין.
אלא שגם אחרי שבעה באוקטובר, המחלוקת סביב ד"ר מיכאל בן ארי לא הסתיימה. ההליך הפלילי בעניינו, הנוגע לעבירות של הסתה לגזענות, ממשיך לעורר ויכוח ציבורי. מצד אחד עומדת חובתה של מערכת המשפט לבחון התבטאויות על פי החוק; מן הצד האחר ניצבת הטענה שהאזהרות הביטחוניות שהשמיע מחייבות התייחסות מחודשת לדבריו ולמעמדו הציבורי.
בעיני הכותב, יש בכך אבסורד עמוק. האיש שהזהיר מפני סכנה חמורה בעזה מוצא את עצמו על ספסל הנאשמים גם לאחר שהאסון התרחש. מבחינתו, זוהי המחשה נוספת לפער שבין מי שהתריעו מפני המבול לבין המערכת שלא העניקה לאזהרותיהם את המשקל הראוי.
אפשר לחלוק על עמדותיו של בן ארי, אפשר להתנגד בחריפות להתבטאויותיו, ואפשר גם לטעון שההליך המשפטי בעניינו עוסק בשאלות נפרדות לחלוטין מהערכותיו הביטחוניות. אבל השאלה שהמאמר מבקש להציב אינה נעלמת: האם אנחנו מסוגלים להפריד בין היחס שלנו לאדם שמתריע לבין הצורך לבדוק ברצינות את האזהרה עצמה?
זוהי השאלה שצריכה להעסיק אותנו גם אחרי האסון. משום שהסכנה הגדולה איננה רק בהתעלמות מאזהרה מסוימת, אלא ביצירת מציאות שבה מסרים לא נוחים נדחים מראש בגלל זהותו של מי שמשמיע אותם.
פרשת נח מזכירה לנו שתיבה אינה נבנית בזמן שהמים כבר מציפים את הרחובות. היא נבנית הרבה קודם, כשעוד אפשר להתכונן, להיערך ולמנוע אסון. אפשר להתווכח עם בונה התיבה, אפשר לבקר אותו ואפשר לחלוק על תפיסת עולמו, אבל אסור שהוויכוח יחליף את בחינת הסכנה שמפניה הוא מזהיר.
כי את המציאות אי אפשר להוציא מחוץ לחוק. וכשהמים מתחילים לעלות, השאלה החשובה באמת אינה מי צדק בוויכוח, אלא האם נשארה לנו תיבה שתוכל להציל אותנו.
הכותב הוא תלמידם של הרב מאיר כהנא והרב בנימין זאב כהנא, ועלה לארץ מקווינס, ניו יורק, בשנת 1985. הוא מתגורר בכפר תפוח עם אשתו ושמונת ילדיו. מעביר את שיעורי התנ"ך במסגרת Lenny Goldberg’s Bible Classes, ומגיש את התוכנית The Jewish Truth Bomb ברדיו האינטרנטי Israel News Talk Radio, העוסקת באקטואליה, בתורה ובסוגיות העומדות על סדר היום של עם ישראל.