ביום רביעי שעבר, בעיצומה של מערכת הבחירות, התקיים אירוע יוצא דופן בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב. טקס הסרת הלוט מעל תמונת ההנצחה לח"כ לשעבר , עו"ד דוד מנע ז"ל.
ה"מצודה" היא במידה מסויימת אתר יוצא דופן בתל-אביב, ולא רק בגלל המבנה המיוחד שלה. זהו ביתה של תנועת ז'בוטינסקי, המטה של מפלגת הליכוד וקודמתה תנועת החרות, מזה עשרות בשנים.
הרבה אירועים היסטוריים התרחשו בבניין זה המתנשא ל-14 קומות ואשר יעודו המוצהר הראשוני היה לשמר בין כתליו את מורשת זאב ז'בוטינסקי, אבי התנועה. אמרנו "יוצא דופן" והתכוונו לכך, ש"תל-אביב תכלת לבן", כפי שכינה אותה מנחם בגין בשנות החמישים, איננה עוד בדיוק, בלשון המעטה, מהמעוזים הפוליטיים של הליכוד.
כל מי שבא בשערי הבניין, לא יכול בטרם כניסתו למעלית להתעלם מהקיר לימינו הנושא עשרות תמונות של ראשוני התנועה ומנהיגיה, ובראשם חברי הכנסת מהעבר. בכל פעם שאני מגיע ל"מצודה", אני מתעכב לידי הקיר הזה, מתרפק על אישים כמו יוחנן בדר ואריה בן-אליעזר, חיים לנדאו ושמואל תמיר, זיכרם לברכה.
דור של נפילים, יוצאי המחתרת, שהיתה לי הזכות להכירם בצעירותי. אל הגלריה הזאת, נוספה עתה תמונתו של חברי דוד מנע. מהם הוא למד ובדרכם המשיך - בעיקר בתחום החברתי. בכל תפקיד שמילא, לא רק בכנסת, עמדו לנגד עיניו חמש המ"מין הנודעים של ז'בוטינסקי. מאמין גדול היה בזכות על ארץ-ישראל, אבל את השיח עליה השאיר לעמיתיו לסיעה.
באי הטקס הצנוע התרפקו לא רק על חבר ומנהיג, שהלך לעולמו בטרם עת, אלא גם על תנועה ששינתה פניה. שנאבקת בימים אלה על המשך הנהגתה את המדינה. טקס נוסטלגי שלא מנותק מאווירת הבחירות המתלהטת, בבניין שהיה צריך להיות בימים אלה רועש וגועש, כהכנה ליום הבוחר. ייאמר לזכותם של שני שרים, יריב לוין ואלי כהן, שבאו לכבד בדבריהם את חברם. אפילו מנכ"ל פינה מזמנו להשתתף ולשאת דברים. לשמחתי, דוד שרן איש המנגנון דוקא מחשיב את המורשת, שכה הוזנחה בשנים האחרונות.
הטקס יוצא-הדופן הבליט בעיני את הפער בין העבר התנועתי לבין ההווה העסקני, הרדוד, שבו שרויה הליכוד. אינני מאלה שכל מעייניהם נתונים לעבר. אינני מאלה שרק מתרפקים על אישי העבר. אמנם מרבית עיסוקיי הם אכן בטיפוח המורשת הלאומית, אבל מעולם לא ראיתי בה פרק שהוא מנותק מהנעשה בהווה ומהמחשבה על העתיד. מנחם בגין וחבריו נלחמו - יחד עם רבים אחרים - על הקמת המדינה, ומשהוקמה מתנהל בתוכנו מאבק לגיטימי על צביונה, על ביטחונה, על אופייה, כיאה לדמוקרטיה תוססת. לתנועה פוליטית רצינית חייב שיהיה מצפן. חייב שיהיה בסיס רעיוני עמוק ורחב, מה שאין לרוב המפלגות הקטנות שקמו כפטריות אחרי הגשם, במטרה להשתחל לכנסת.
לתנועת החרות מצד אחד ולמפא"י מצד שני היה כזה. אלא שברבות השנים חלה התרחקות מן הבסיס הרעיוני. כתוצאה מכך, מפא"י, "מייסדת המדינה", התפוגגה לחלוטין, איננה עוד. הליכוד הנמצאת בשלטון ברוב השנים מאז מהפך מאי 1977, החזיקה מעמד כתנועה חיה ונושמת, אך התחושה היא שגורלה עלול להיות כגורל יריבתה המסורתית.
תנועת הליכוד חייבת חשבון-נפש פנימי, לחזור לשורשיה, להטמיע בקרב תומכיה ובקרב כלל אזרחי המדינה את תורתו הכה-רלוונטית של מורה דרכה, זאב ז'בוטינסקי ז"ל. יפה אמר בטקס חכ"ל מיכאל קליינר, כי "מלמעלה, דוד מנע היה רוצה שהליכוד תנצח". אבל לשם כך עליה לטפח את מורשתה הברוכה, שצריכה לתת את הטון במדינה. להבטיח את ביטחונה, לתגמל את הלוחמים ולא את המשתמטים, לחזק את ההתיישבות, לעודד את העלייה, לפעול נגד יוקר המחייה, להטמיע מורשת ומסורת בתלמידים, לחזק את אושיות החברה, ליישם את רעיון ההדר בחיי היומיום, לטפח דור ראוי של מנהיגי העתיד...
אינני יודע אם הח"כ המנוח היה בקיא דיו בתורת ז'בוטינסקי, אבל בחייו הציבוריים פעל על פיה. מנהיג שקט, לא צעקן, שצמח מן המעברה אל הכנסת, בנה עם רעייתו משרד עורכי דין משגשג, הגשים חלומות של מי שהיה ה"נסיך" של חנינה ונאג'י, שעלו מעיראק ב-1951 וזכו לראות בנם שובר תקרות זכוכית. סיפורו - שניתן לקוראו בספרו האוטוביוגרפי, שהשאיר אחריו - הוא גם סיפורה של מדינת ישראל וסיפורה של תנועה מפוארת שחייבת לשוב אל מקורותיה המפוארים.