ד"ר ביטי רואי
ד"ר ביטי רואיצילום: עצמי

כמה רחוק אפשר ללכת בהשמצת ציבור רחב בציונות הדתית, רק משום שאינו מסכים איתך? מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם על גבן של משפחות מילואימניקים הקורסות תחת הנטל, בשם "אחדות המחנה"? והיכן החינוך שעליו גדלנו - לשנות עוולות מוסריות, להיאבק למען הצדק, להביא את ערכי התורה והעבודה לידי ביטוי בחיים עצמם, מתוך דאגה לחלשים ולנפגעים, ולא רק בסיסמאות?

האם איננו יכולים לדרוש שינוי מבפנים, דווקא מתוך ערכי הציונות הדתית? האם כל מהלך של מנהיגי הימין מחייב אותנו להנהן בהסכמה? מדוע הדרישות שלנו ממנהיגי הציונות הדתית נמוכות כל כך? האם אין רגע שבו צריך לומר: עד כאן. זו אינה דרכנו.

מאמרו של הרב חיים שנוולד מקומם, בראש ובראשונה משום שהוא מטיל דופי בציבור שלם שקץ בעיוות מוסרי עמוק ודורש שינוי. במקום להתמודד עם טענותיהם של המתנגדים למתווה ביסמוט, הוא מתייג אותם באמצעות ביטויים כמו "הנדסת תודעה", "קמפיין אונאה", "הולכת שולל", "מניפולציה", "הסתה" ו"ניצול כאב המשפחות השכולות".

אבל הביקורת על המתווה אינה מניפולציה. היא נובעת מהיגיון פשוט ומערכים בסיסיים של אחריות. לאחר שלוש שנות מלחמה קשות, שבהן ציבור אחד נושא בגופו ובנפשו את עול ההגנה על המדינה, אי אפשר להמשיך ולהציע עוד "שיחות" עם ההנהגה החרדית, כאילו אלה יביאו מעצמן לשינוי היסטורי. במשך שנים השיחות הללו לא הובילו לגיוס משמעותי של הציבור החרדי.

ואולי צריך לשאול שאלה פשוטה עוד יותר: האם במהלך שלוש שנות המלחמה הקשות הללו קם פוליטיקאי חרדי והציע להעביר את הישיבות לאזורי הגבול? האם מישהו הציע לתלמידי הישיבות להצטרף לסיוע ללוחמים בגבול לבנון, או למצוא דרך אחרת לשאת בנטל המלחמה הממושכת והכואבת? האם הועלתה ולו יוזמה משמעותית אחת שתבטא השתתפות במאמץ המלחמתי ובכאבן של המשפחות?

זו אינה דרישה שכל תלמיד ישיבה יהפוך ללוחם. זו שאלה בסיסית של אחריות הדדית ושל נכונות לשאת בנטל בשעת חירום. כאשר במשך שלוש שנים ציבור אחד משלם בגופו, בנפשו, בחיי משפחתו ובפרנסתו, ואילו ציבור אחר ממשיך בשגרת חייו, קשה לקבל את הטענה ששיחות נעימות והידברות בלבד יביאו לשינוי ההיסטורי הנדרש.

לכן אין כאן רק תמימות. יש כאן התעלמות מן המציאות. אם לאחר מלחמה כה קשה לא נעשה אפילו ניסיון משמעותי מצד הנהגת הציבור החרדי להשתתף במאמץ המלחמתי, מדוע שנאמין שהמתווה הנוכחי, שאינו מחייב שינוי מהותי, יביא לכך?

הבעיה המרכזית במתווה ביסמוט ובמתווים דומים לו היא שהם אינם בנויים בראש ובראשונה על פי צורכי הביטחון של מדינת ישראל. מטרתו המוצהרת של המתווה היא להסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, אך אין בו מענה מספק לצורך בלוחמים ובתומכי לחימה.

המתווה מאפשר דחיית שירות עד לקבלת פטור בגיל 26. אך מה יוכל צה"ל לעשות עם אב לארבעה, בן 26, שאוחז בנשק לראשונה בחייו? הפטור אינו מותנה במילוי צורכי הביטחון, ואין במתווה מנגנון המבטיח את התאמת המתגייסים לצורכי הצבא, בהתאם לגילם, לפרופיל הרפואי שלהם ולתפקידי הלחימה הנדרשים. יתרה מזו, המתווה מעניק לרבנים תפקיד מרכזי בקביעת זהות המתגייסים, בעוד שצה"ל אינו שותף מלא למנגנון הבחירה.

גם קביעת יעדים קהילתיים במקום חובת שירות אישית אינה פותרת את הבעיה. חובת השירות היא אישית, ואילו המתווה מטיל את האחריות על הקהילה. בכך הוא משמר למעשה את ההבחנה המגזרית, במקום להפוך את השירות לנורמה משותפת.

דווקא מי שרוצה לעודד גיוס צריך לשאול מה באמת יגרום לצעיר החרדי להתגייס. צעירים שמצפונם נקף בהם ביקשו במשך השנים מסלול שיאפשר להם להתגייס בלי להפוך ל"עריקים". תמריצים ממשיים, כמו האפשרות להוציא רישיון נהיגה, לצאת לחו"ל או לקבל סיוע בדיור, יכולים לשמש מנופי שינוי אפקטיביים. לשם צריך לכוון.

גם המספרים המופיעים במתווה אינם נותנים מענה לצורכי הביטחון המשתנים. לפי המתווה, מדובר ב־23,000 מתגייסים חרדים בתוך שלוש שנים וחצי, כאשר רק חלקם מיועדים לשירות לאומי או ביטחוני, והיעד השנתי עצמו מאפשר עמידה חלקית בלבד. בפועל, מדובר בכ־3,600 מתגייסים בשנה, לעומת כ־2,900 כיום. קשה לראות בכך את השינוי ההיסטורי הנדרש.

במקום להקים מסגרות חרדיות המעודדות גיוס, המתווה עוסק בהרחבה בהסדרת מעמדן של ישיבות קיימות שאינן תומכות בגיוס. כך הוא משמר למעשה את המצב הקיים, במקום ליצור תשתית לשינוי אמיתי.

יש נתון אחד שצריך להדאיג את כולנו. כבר היום כמחצית מהאוכלוסייה היהודית בירושלים היא חרדית. האוכלוסייה החרדית צעירה מאוד: 57% מהחרדים בישראל הם בני 0-19, לעומת 31% בלבד באוכלוסייה היהודית הכללית.

על פי המגמות הדמוגרפיות והתחזיות הקיימות, בתוך פחות מעשרים שנה עשויים החרדים להוות כ־40% מבני ה־18 היהודים בישראל.

המשמעות ברורה: אי אפשר להציע לציבור הישראלי להמשיך "להמתין" לכך שהחברה החרדית תעשה בעתיד את המהלך שלא נעשה עד היום. מי יגן על אזרחי ישראל, ובהם גם אזרחי ישראל החרדים, אם חלק הולך וגדל מהצעירים לא ייטול חלק במשימת ההגנה על המדינה?

אין כאן שאלה של ימין או שמאל, ואף לא מאבק נגד הציבור החרדי. זו שאלה של אחריות הדדית, של ביטחון ושל עתיד המדינה.

הציונות הדתית אינה צריכה להסתייג מן הדרישה לשינוי. להפך: עליה להוביל אותו, בשם ערכי התורה שעליהם חונכנו, למען ביטחון ישראל, למען עם ישראל ולמען "אהבת ישראל". כי אחים אנחנו.

עלינו לשאול כל נציג ציבור: היכן אתה עומד מול מתווה הגיוס? התשובה לשאלה הזאת היא בנפשנו.

הכותבת היא חוקרת קבלה וחסידות, אם לחייל מילואים קרבי שנפצע במלחמה וחברה ב"שותפות לשירות" - פורום ותנועה ציבורית שהוקמו ביוני 2024 בידי נשים ממשפחות הציונות הדתית: נשות מילואימניקים, אמהות ובנות משפחה של לוחמים ומשרתים.