צחי הנגבי ידידי, ראשית אני מבקש לאחל לך בריאות טובה. לא אצטרף למקהלת המגדפים אותך בעקבות החלטתך הפוליטית החדשה. זכותך לבחור את דרכך, גם אם היא מעוררת אצלי תמיהה עמוקה. אבל דווקא משום שאני מכיר אותך ואת הדרך שעשית, יש לי כמה שאלות שאינני יכול להניח בצד.
החלטת להצטרף לאביגדור ליברמן, מן המבקרים החריפים ביותר של בנימין נתניהו. ליברמן אינו בורר מילים במתקפותיו על ראש הממשלה, שהיה במשך שנים גם הבוס שלך. האם אתה מזדהה עם סגנונו? האם אתה שותף לכל האמירות שהוא משמיע נגד האיש שעבדת לצידו ושאת אמונו נשאת בתפקידים רגישים?
כראש המל"ל לשעבר, וכמי שהיה במשך שנים מאנשי סודו של נתניהו, אתה מכיר היטב את המערכת הפוליטית ואת משקלן של החלטות ציבוריות. לכן מעניין אותי לדעת לא רק מדוע בחרת להצטרף לליברמן, אלא גם מה אתה מבקש להשיג במהלך הזה. האם אתה מאמין שהצטרפותך תביא אליו קולות חדשים ותגדיל את כוחו הפוליטי?
ומעל לכל מרחפת בעיניי שאלת הדרך. אתה מציג את עצמך כאיש ימין המחויב לעקרונות הלאומיים. כיצד אתה מיישב את המחויבות הזאת עם בחירתך להצטרף למי שפועל להחלפת נתניהו, ושעשוי לשתף פעולה לשם כך גם עם יאיר גולן? האם אינך חושש שבמסגרת שותפות פוליטית כזאת יידחקו הצידה העקרונות שבשמם פעלת לאורך השנים?
אני מבקש להבהיר: החשש שלי הוא מפני האפשרות ששאיפת ההחלפה של הממשלה תגבר על המחלוקות האידאולוגיות המהותיות, ובכללן עתיד יהודה ושומרון וההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית. מבחינתי, אלה אינן שאלות שוליות שאפשר לדחות ליום שאחרי הבחירות.
ואינני יכול שלא לחשוב גם על גאולה זיכרונה לברכה. מה הייתה אומרת על הצעד הזה? כיצד הייתה מתייחסת למעבר הפוליטי שלך?
זו אינה הפעם הראשונה שבה דרכך נפרדת מדרכו של הליכוד. בעבר תמכת באריאל שרון ובמהלך שהביא לפילוג התנועה. לאחר מכן חזרת לליכוד, וכעת אתה שוב בוחר לעזוב. מותר לאדם לשנות את דעתו, כמובן. אבל כאשר שינוי כזה חוזר על עצמו, טבעי לשאול מה עומד מאחוריו.
האם זו הכרעה אידאולוגית שהבשילה לאורך זמן, או שגם לחשבון האישי שלך עם נתניהו יש חלק בהחלטה? אינני מתיימר לדעת את התשובה. אני מבקש לשמוע אותה ממך.
צחי הנגבי אינו היחיד מבכירי הליכוד לשעבר שבחרו להתרחק מן התנועה. גם לימור לבנת שבה לאחרונה אל דפי "ידיעות אחרונות", ובמאמר שפרסמה קראה לאנשי ליכוד להצביע לנפתלי בנט, לגדי איזנקוט או לאביגדור ליברמן.
הדברים מעוררים אצלי אותה תמיהה. מה נותר מן המחויבות לדרך הלאומית כאשר הרצון להחליף את הממשלה הופך לשיקול המכריע? האם עצם ההתנגדות לנתניהו מספיקה כדי להתגבר על הבדלים עמוקים בתפיסת העולם?
לבנת סיכמה את מאמרה במילים: "העיקר שנעביר את הממשלה הזאת מן הארץ". אבל אני מבקש לשאול שאלה אחרת: ומה יהיה על הארץ עצמה? מה יהיה על ארץ האבות ועל מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון?
אני מתקשה להבין כיצד מי שצמחו בליכוד, פעלו בשמו והיו שותפים במשך שנים לעקרונותיו, מוכנים כעת להמליץ על חלופות פוליטיות בלי להעמיד במרכז את השאלות האידאולוגיות האלה.
אולי עוד נקרא באותו עיתון מאמר דומה של בני בגין, תחת הכותרת "לימור לבנת לא לבד". בינתיים, נדמה ששמותיהם של בכירי הליכוד לשעבר ממשיכים לספק לעיתונות עניין פוליטי.
אבל לא רק בליכוד מתעוררות שאלות של נאמנות. גם פרישתו של בני גנץ מן החיים הפוליטיים, כפי שהוצגה לאחרונה, מעוררת אצלי מחשבות על היחסים שבין מנהיג לבין האנשים שצמחו לצידו.
גנץ העניק במה והזדמנות לאישים שהפכו בהמשך לדמויות מוכרות בפוליטיקה הישראלית. דווקא כאשר מעמדו נחלש, בחרו כמה מהם להמשיך בדרכם הפוליטית בנפרד ממנו.
אני מתקשה במיוחד עם דרכו של גדי איזנקוט, שהיה שותפו הפוליטי של גנץ ולימים הפך ליריבו. בעיניי, המהלך הזה מעלה שאלות קשות על נאמנות ועל חברות פוליטית.
גם חילי טרופר, אורית פרקש הכהן ואיתן גינזבורג, שקידומם הפוליטי היה קשור במידה רבה לגנץ, בחרו שלא להמשיך לצידו. לעומתם, מיכאל ביטון ופנינה תמנו־שאטה נותרו נאמנים לו. אני מעריך את שניהם ומצטער על האפשרות שלא יכהנו בכנסת הבאה.
יש לי הערכה אישית לבני גנץ. אני רואה בו אדם הגון, גם אם דרכו הפוליטית הייתה רצופה אכזבות ותסכולים. הייתי שמח לראות אותו ממשיך לתרום מניסיונו בתפקיד ציבורי משמעותי. לתחושתי, ייתכן שהוא עצמו מכוון בהמשך הדרך לתפקיד נשיא המדינה.
כל המחשבות הללו מחזירות אותי לשאלה רחבה יותר, שאינה נוגעת למפלגה אחת או למחנה אחד: מה קורה לשיח הפוליטי שלנו? שוב ושוב מגיעות אליי הודעות מאנשים המבקשים לשכנע אותי שנתניהו הוא "בוגד", "גדול הבוגדים" או אפילו "בוגד כמוהו לא היה בתולדותינו". הביטויים האלה קשים לי לא רק משום שהם מופנים כלפי ראש הממשלה, אלא משום שאני זוכר היטב את הוויכוח הציבורי סביב השימוש במילה הזאת בעבר.
כאשר הוטחו ביטויים דומים ביצחק רבין זיכרונו לברכה, הם עוררו בצדק דיון ציבורי נוקב על הסכנה שבהפיכת יריב פוליטי לאויב. כיצד ייתכן שכיום יש מי שמרשים לעצמם להשתמש באותה מילה כלפי נתניהו, כאילו השתנתה משמעותה?
אפשר להתנגד לראש ממשלה. אפשר לבקר בחריפות את החלטותיו, לדרוש את החלפתו ולפעול לכך בכל דרך דמוקרטית. אבל הכינוי "בוגד" אינו עוד ביטוי של מחלוקת פוליטית. הוא מטיל דופי בנאמנותו של אדם למדינתו.
הנורית האדומה בוהקת. אסור להתרגל לשפה הזאת, ואסור לקבל אותה רק משום שהיא מופנית כלפי אדם שאיננו מסכימים עם דרכו.
ובתוך כל המחלוקות האלה, אני מבקש לסיים דווקא בזאב ז'בוטינסקי, שיום הולדתו ה־146 צוין ב־17 באוקטובר. ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית וראש בית"ר, היה אדם שהותיר אחריו מורשת רעיונית ופוליטית עמוקה. אבל דווקא היחס שלו לציון יום הולדתו מלמד משהו מעניין על אישיותו.
בשנת 1930 פרסם הודעה חד־משמעית ובה דרש מידידיו להימנע מכל ציון פומבי של יום הולדתו. "ז. ז'. דורש באופן מוחלט מכל ידידיו להימנע מכל צורה שהיא של ציון פומבי של יום הולדתו. אי־מילוייה של דרישה זו לא זו בלבד שייתקל בהתעלמותו ובסירובו, אלא הוא יקבלו כעלבון אישי ממש".
כך ביקש האיש שעמד בראש תנועה גדולה ושהשפעתו ניכרת עד היום. כיום, 86 שנים לאחר פטירתו, אני סבור שאין מניעה להזכיר את יום הולדתו ואת האיש עצמו, גם אם בחייו התנגד לחגיגות לכבודו. כפי שנהגו לומר בתנועת בית"ר: "ראש בית"ר חי וקיים!"
באופן אישי, אני גאה לעמוד בראש המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי ולפעול לשימור מורשתו.