1. בערב עצמאות אחד עם כאב ראש רציני, נקלעתי עם הילד לבית כנסת קטן ומתוק. גבאי סרוג כיפה, קהל שומר מצוות, ירא שמים, לא מוגדר וברקע תפילת מנחה. מפה לשם, הזמינו אותי לעלות חזן של ערבית.
אחרי התחמקות לא רצינית - דידתי אל התיבה. השתדלתי לעשות את מלאכתי; כיוונתי במילים והתפללתי כהרגלי בקודש - בנעימה קלה המדגישה מפעם לפעם משפט תפילה כלשהו. חגיגת עצמאות - לא צוינה במקום ולא דחפתי את אפי המפואר כדי לברר מדוע.
עם ישראל שקוע בגווניו היפים ואין לנו אלא לקבל ולאהוב אחד את השני. בדרך כלל 'לאהוב' פירושו - לסגור את השפתיים גם כשיש לך באמתחת הפה משהו לומר. כשאין לך מה לומר - זאת לא חכמה לשתוק.
2. ידוע לי שאין רוחו של הילד נוחה מכך שכשאני עולה חזן פי פוצח בתפילה קצת אחרת מהמונוטוניות המוכרת. הוא טוען ששינוי הנעימה שלי - 'מעצבן'.
הפעם, בדרך הביתה, החלטתי לגלות לו את הסוד הגדול: אני מגוון בנעימה כדי לעורר את עצמי ואת הקהל להתבונן במילים היפהפיות שאנחנו רצים עליהן לפעמים בלי לשים לב למשמעתן המהממת. לכן אני מנעים ומדגיש משפטים בתפילה. הילד נפעם מגילוי הסוד ואני תמהתי בפניו 'האם נראה לך שאני סתם עושה דברים?!'. אם לא נעשה תפקידנו - לפחות כחזנים - לשם מה אנחנו מגדירים את עצמנו כ'יהודים מתפללים'?
3. בבקר של אותו 'עצמאות', קמנו מוקדם ונקלענו לבית כנסת עטוף ציונות. דגלי ענק עיטרו את בית הכנסת מבפנים, ערימת סידורים המיוחדים ליום העצמאות בהוצאת בית הכנסת הונחה בכניסה ונעימת פסוקי דזמרה הרגישה חגיגית למדי. בהמשך, הצטרפנו לאמירת הלל שלם ושמעתי בעניין את ההפטרה המיוחדת ליום העצמאות (בלי ברכה). הילד לא שאל שאלות וגם אני לא.
4. אחרי המנגל שהצטרפו אליו גם חילונים וחרדים, סרתי לשיעור מפתיע בו סופר על תוכניות הרצל, הציונות, האנטי ציונות ומה שביניהם. חבר שלי, סרוג כיפה למהדרין, היה נוכח במקום וטען שהוא יודע כבר את כל הביקורת על הרצל ואין מה לחדש לו, אך המשיך לטחון חצי מכמות הכבוד-קל ולהקשיב בחצי אוזן. למרות שאוזניי היו פעורות קצת יותר - לא יכולתי להשאיר את החצי השני של הכבוד-קל מיותם והובלתיו לפי בתנועת מלקחיים עדינה.
בסוף השיעור, חברי פרץ בצחוק וסיפר לי שאמר היום פעמיים תחנון, בשחרית ומנחה. הרמתי גבה אל מרומי כיפתו הציונית והוא הסביר בנועם שהוא פשוט נקלע למניינים כאלה וזרם עם הסיטואציה. לקינוח, המשיך לצחוק כאילו לא קרה כלום. אוטומטית, ניסיתי למצוא סתירה בין חייו הציונים-דתיים לבין אמירת התחנון. איך זה שאתה לא לוקח ברצינות את הציונות?! רציתי לשאול אבל שתקתי. פשוט הבנתי הכל.
5. בין הקצוות שיש להם דעה מוחלטת לגבי הציונות, הרצל, תחנון, הלל שלם, דמוקרטיה - נמצא המגזר הגדול יותר: ציבור ישראלי רחב ושקט שבסך הכל רוצה לכוון את ליבו לשמיים בפשטות ומבין בלי פילוסופיות מוחלטות שאת התסריט הישראלי כתב מי שיצר את המציאות ואין לנו אלא להביט בעין מלאת תודה על הקיים, תוך כדי שאנחנו מצליחים לאהוב הן את מי שמקדש את הציונות בענק והן את מי שמתנגד לה בגדול - כל עוד הוא אינו כפוי טובה ואוהב שלום, כי אם לא כן העיקר חסר מן הספר.
היום כבר ברור (גם) לחרדים גמורים וחילונים מהודרים - שזכינו לשפע רב שיש להודות עליו לשמים ורק השימוש בסמלים ואופי צורת ההודאה - נתון במחלוקת; הלל, דגל, מנגל, תחנון, בר בי רב דחד יומא, חידון התנ"ך, טקס המשואות, מסיבה, טלויזיה - או שמא הכל ביחד... בסופו של יום עצמאות, מרתק לגלות שלמרות שכל אחד גדל על סמלים אחרים ולוקח ברצינות דברים אחרים - אנחנו מחבקים יחד את ההוויה הישראלית העכשווית.
כמובן שהעבודה של הצד האפל היא להחשיך ולהסתיר את המציאות הזאת ולתת לנו את התחושה שיש 'שני צדדים', אך חשוב לזכור שבזמן הזה אנחנו קרובים הרבה יותר מאי פעם להסכמה עקרונית על היופי של הסיפור שצמח לנו מול העיניים. נו, כבני אדם של 'שחור ולבן' אולי לא היינו כותבים אותו עם כל כך הרבה "בעיות וקונפליקטים מורכבים" ופשוט עושים את ישראל אחידה, בדמותנו ובצלם דעתנו, אבל מי אנחנו בכלל?!
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך 'גדליה מייל' ויוצר טרילוגיית הסרטים: "רווק עם אלוקים", "אבא עם אלוקים" ו"בית עם אלוקים" הזמינים לצפיה. מספריו: "עבדים ומסכים", "ברגוע" ועוד. לפניות: gilinada@gmail.com