הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלסצילום: עצמי

מה היא יהדות. האם היהדות היא פולחן דתי בלבד או שהיא משלבת תורה ומדינה. ובמילים אחרות האם היא חותרת למציאות של ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש , כאשר כוונת הדברים היא שבשורת היהדות באה לידי ביטוי דרך מדינה, שהתורה נותנת לה את הכיוון, החיות והמשמעות.

כאשר אנו מבינים שהמדינה היא תנאי הכרחי של יהדות, הרי בהכרח אנו מדברים על עולם ערכי של מסירות נפש והקרבה במלחמות ישראל ובבניין הארץ שלא תמיד בינתיים, לצערנו, הולכים אצל כל עם ישראל עם קיום מצוות.

מסתבר שהביטוי ציונות דתית הולם את אלו שמבינים שהיהדות היא שילוב של מדינה ותורה. ופה אנו נתקלים במוקש שיומחש על ידי אזכור קל מן העבר. בזמנו בבחירות 96 קמה קבוצה בתוך המפד"ל, המפלגה שמייצגת את הציונות הדתית, קבוצה בשם חי"ל - חילונים למען מפד"ל. מרכז המפד"ל קיבל בשמחה את החברים הללו, אולם לא אישר את האפשרות שהם יבחרו כמועמדים, שהרי אנו מפלגה דתית. וזאת השאלה האם אנו מפלגה דתית או מפלגה שעושה את רצון הקב"ה, כלומר משלבת תורה ומדינה. האם אנשים שמוסרים את הנפש למען עם ישראל הם פחות מייצגים את היהדות מאלו שמקיימים את כל המצוות, אולם אינם מוסרים את הנפש בכל מה שקשור לערכי המדינה כמו צבא והתיישבות.

והדברים נכונים לא רק בצד של המדינה. נושא הערכים בא לידי ביטוי גם במפעלי חסד גדולים, במפעלי קליטת עליה, ובעוד אין ספור פרויקטים חשובים שאנו מגלים גם אצל אנשים רחוקים מתורה ומצוות מעשיים.

ואספר מעשה שהיה. נוכחתי בכנס שעסק בנושא החסד והתרומה החברתית, כנס שאמנם מי שהרים אותו הוא גוף דתי, אולם נכחו בו גם גופים בעלי כיפת שמים. במקרה נסעתי באוטובוס עם קבוצה חילונית ושמעתי אותם משוחחים ביניהם כיצד הדתיים השתלטו על הכנס. חשבתי לעצמי מדוע הם מגדירים כך את הדברים, אולי היה נכון יותר להגדיר אנחנו בעלי החסד ערכנו כנס בהם דיברו חובשי כיפה יותר מאשר אלו שאינם חובשי כיפה. מדוע ההגדרה של חובשי הכיפה היא הדתיים ולא אנשי החסד.

אם ארצה להסביר את עצמי יותר הרי הבעיה המרכזית שלנו היא הגדרתינו כדתיים. אם אנחנו דתיים, הרי גם אלו שחולקים איתנו ערכים משותפים בצבא, בהתיישבות ובחסד, הם לא דתיים. ובמילים אחרות אנחנו מגזר וזאת הבעיה היותר גדולה..

מלחמות ארץ ישראל הביאו להקמת גוש אמונים. תנועה שהחליטה שחייבים לרומם את עם ישראל, שציונות הקיום כבר סיימה את דרכה וצריך לעבור לציונות של ייעוד. גם בצבא אנו רואים שמי שנותנים את המוטיבציה הם חובשי הכיפות הסרוגות. עם ישראל מחכה בכיליון עיניים לבשורה של הציונות הדתית, אבל, כאמור, הבעיה היא שמבחינה תודעתית רואים את הציונות הדתית כמגזר ואז נוצר מחסום.

דומה שההחלטה לצרף את יוסי בכר ( וגם החיבור הטכני עם זהות) לשורות הציונות הדתית, הייתה החלטה נבונה מאין כמותה, החלטה שבעצם אומרת שהציונות הדתית היא לא רק מגזר אליטיסטי אלא משהו רחב הרבה יותר.

נפל דבר בישראל. הציונות הדתית חזרה בתשובה. אמנם יש עוד הרבה דברים לשפר דוגמה צירוף חרדים שרוצים להיות שותפים עם הציבור לא רק בתורה אלא גם בנטל המעשי, אולם ברור הדבר שהציונות הדתית בדרך הנכונה, בדרך שמובילה להנהגת המדינה.