דנה ורון כבר הייתה אם לחמישה ילדים כשמצאה את עצמה מתמודדת עם רצף של שלושה אובדני היריון.
אחרי שנים שבהן עברה הריונות ולידות מורכבים, אך שבה הביתה עם תינוק בידיה, הגיעו הפעם האובדן, תחושות האשמה והציפייה ללידה נוספת שלא התממשה.
בשיחה אישית בערוץ 7 עם ד"ר חנה קטן היא מספרת על התקופה שבה התקשתה למצוא נחמה, על המשבר שהשפיע גם על חיי המשפחה ועל הדרך שבה הפכה ההתמודדות האישית לחלק מרכזי בשליחותה הציבורית.
"אני זוקפת היום לכל המסע הרחמי הזה, לכל מסע האימהות הזה, את השליחות שלי", אמרה ורון. "לא הייתי כנראה מגיעה לשליחות שלי בטלוויזיה אילולא הייתי עוברת את ההפלות, את הלידות השקטות, את כל מה שעברתי".
ורון סיפרה כי גם הלידות שקדמו לאובדנים לא היו פשוטות. לדבריה, הן לוו בסיבוכים, בניתוחים קיסריים דחופים, בדימומים ובאשפוזים. למרות זאת, בכל פעם חזרה הביתה עם תינוק, ורק בדיעבד הבינה עד כמה התוצאה הזאת אינה מובנת מאליה. "לקח לי זמן להבין עד כמה זה בכלל לא מובן מאליו שכל לידה שהיא קורית, והיא קורית כסדר, זה נס בפני עצמו", אמרה.
נקודת המפנה הגיעה כאשר החלו אובדני ההיריון. לצד הכאב על התינוקות שלא נולדו, התמודדה ורון עם שאלות שלא נתנו לה מנוח: האם קיבלה את ההחלטות הנכונות, האם אפשר היה להציל את העוברים והאם הייתה דרך אחרת להתמודד עם האירועים הרפואיים. "זה באמת פצע. זה פצע, לא יעזור איך שמסתכלים על זה", אמרה. "זה אשמה, כאילו. זה הסתכלות כאילו האם טיפלתי נכון בסיטואציה ברגע האמת".
ד"ר קטן עצרה אותה בנקודה הזאת והדגישה כי אובדן היריון אינו כישלון של האישה. לדבריה, נשים רבות המתמודדות עם הפלות ולידות שקטות נושאות תחושות אשמה ושואלות את עצמן אם יכלו למנוע את האובדן. ורון השיבה שגם שנים לאחר האירועים, חשוב לה לשמוע את ההבחנה הזאת.
ההתמודדות לא הסתיימה באובדן עצמו. ורון סיפרה על הצורך הגופני והרגשי להחזיק תינוק, גם כאשר ידעה שלא תחזור הביתה עם התינוק שציפתה לו. "אני מוצאת את עצמי, זוכרת ממש, רוצה להחזיק תינוקות של אנשים אחרים", סיפרה. "כי בסוף נוצר איזה מין ואקום נורא נורא גדול".
באחת התקופות הקשות פנתה לרב יצחק גינזבורג וביקשה ממנו נחמה. לדבריה, הרב אמר לה כי הנשמות שאיבדה הגיעו לעולם לצורך תיקון קצר, וכי עוד תזכה לפגוש אותן בתחיית המתים. ורון סיפרה שהדברים העניקו לה נחמה וסייעו לה להתמודד עם האובדן מתוך אמונתה.
במהלך השיחה חשפה גם חלום שנחרת בזיכרונה. לדבריה, באחת השבתות, כשהייתה בהיריון, חלמה על חדר שבו ישבו נשים מבוגרות ואמרו תהילים. אל החדר נכנס אדם בעל מראה מיוחד, שהנשים התרגשו מבואו. האיש קרא לה ואמר לה שעליה לקרוא לתינוק שבבטנה בשם שלום אורי.
ורון סיפרה כי בחלום שאלה את הנשים מיהו האיש, והן השיבו לה שמדובר ברבי שלום שרעבי, הרש"ש. לדבריה, באותה עת לא הכירה את דמותו, ובמוצאי שבת חיפשה תמונות שלו באינטרנט והופתעה לגלות דמות שלדבריה נראתה כפי שראתה בחלום. "ויום למחרת הייתה הפלה", סיפרה. "זאת אומרת, הוא כאילו בא לתת שם לתינוק לפני שהוא הולך".
היא תיארה את החלום כחוויה רוחנית בעלת משמעות אישית עמוקה, אך הדגישה שהנחמה לא הגיעה מיד. לאחר כל אובדן קיוותה להיריון נוסף וללידה שתאפשר לה לחוות תיקון, אולם לדבריה, בעקבות מצבה הרפואי לא התאפשר לה להמשיך בניסיונות ללדת. "כל פעם רציתי לתקן ולא הייתה המתקה", אמרה. "אמרו לי, אל תדאגי, ברגע שתחזיקי תינוק זה ימתיק, ולא הגיע הרגע".
הקושי חלחל גם אל הבית. ורון השתתפה בקבוצת תמיכה לנשים שעברו לידות שקטות והפלות מאוחרות, ונאלצה להסביר לילדיה מדוע פעם אחר פעם ההיריון לא הסתיים בהצטרפות תינוק למשפחה.
"הייתי צריכה לתווך את זה לילדים שלי בבית, שחיכו לי, אמא כבר שלוש פעמים שתבוא עם בטן והיא לא באה", סיפרה. לדבריה, גם בן זוגה התקשה להבין את מלוא עוצמת המשבר. היא הסתגרה בהדרגה, חוותה טלטלה רגשית והרגישה שהיא מתקרבת למצב שתיארה כמעין דיכאון לאחר לידה.
באותה תקופה, סיפרה, בעלה שוחח איתה והבהיר לה כי עליה למצוא דרך לטפל בעצמה, לפני שהמשבר יפגע גם בשאר בני המשפחה. ורון הייתה לדבריה קרובה לפנייה לטיפול תרופתי, אך אז התרחשה תפנית נוספת בחייה.
למרות שהייתה חסידת חב"ד במשך שנים רבות ולמדה מדי יום קטע מספר התניא, היא הודתה שעד לאותה תקופה לא הבינה את העומק שמצאו אחרים בלימוד הספר. "אני חסידת חב"ד כבר כמעט שלושים שנה, עושה חת"ת כל בוקר", סיפרה, אך הוסיפה כי במשך שנים קראה את התניא בלי להרגיש שהוא משנה את חייה.
השינוי הגיע כשהחלה להאזין לשיעורים של הרב יקותיאל כלב באינטרנט. לדבריה, דווקא המשבר האישי גרם לה להקשיב לדברים באופן אחר, מתוך נכונות ללמוד מחדש ולהתמודד עם שאלות קשות.
"פתאום התחלתי להבין על מה החב"דניקים האלה עושים רעש כל כך גדול מספר התניא", אמרה. "פתאום הבנתי שאני מקבלת ארסנל שלם של כלים, ארגז כלים, מפתח מאסטר שפותח לי את כל הדלתות".
ורון תיארה כיצד הלימוד סייע לה להתמודד עם העצב, החרדות ותחושות חוסר האונים. לדבריה, הוא אפשר לה לשנות את האופן שבו התבוננה באירועים שעברה ולהפסיק לחפש אשמים במצבה. היא הדגישה כי לא מדובר היה בשינוי מיידי או פשוט. השיעורים דרשו ממנה התמדה, נכונות להקשיב שוב ושוב והסכמה להיות תלמידה גם כשאינה מבינה הכול.
"אתה באמת באמת צריך להיות במקום שקודם כול אתה בהכנעה, ואתה מסכים להיות תלמיד", הסבירה. בהדרגה, סיפרה, החלה להרגיש שהיא מצליחה להתמודד אחרת עם המשבר. "לאט לאט לאט לאט באמת באמת קיבלתי כוחות חדשים, נולדתי מחדש".
מתוך התהליך הזה צמחה גם דרכה החדשה בתקשורת. ורון סיפרה כי לימוד התניא העניק לה נקודת מבט שבאמצעותה החלה להתייחס לנושאים ציבוריים, חברתיים ואישיים. היא הרגישה שיש לה מה לומר על סוגיות שהעסיקו את החברה הישראלית, והפסיקה לחשוש מתגובותיהם של אחרים. "פתאום היה לי מה להגיד על הפוליטיקה ומה להגיד על החברה ומה להגיד על סוגיות ששורפות את הרשת", סיפרה. "וגם לא פחדתי להגיד".
עם זאת, היא הבהירה כי גם כיום, לאחר שכבר השתלבה בעשייה תקשורתית, היא ממשיכה להתמודד עם שאלות וקשיים. לדבריה, העבודה בתוך גוף תקשורת, על סדר היום והעמדות המאפיינים אותו, מחייבת אותה לבחון שוב ושוב את דרכה.
"אני עדיין צריכה שתתפללי עליי. עכשיו זה נהיה יותר קשה ויותר קשה", אמרה לד"ר קטן. ורון סיפרה כי היא שואבת השראה גם מספרו של הרב ארז משה דורון, "לוחמי התמורות", העוסק בהתמודדות רוחנית באמצעות סיפור ומשלים. היא תיארה סצנה מתוך הספר שבה דמות נדרשת לחזור מדי יום על פעולה שכבר הצליחה לבצע, כאילו היא עושה אותה בפעם הראשונה.
לדבריה, זהו אחד האתגרים שהיא מזהה גם בחייה: להמשיך להתחדש בעבודה הרוחנית, גם כאשר סדר היום, ההתמודדויות והפעולות חוזרים על עצמם.
לצד השליחות הציבורית, חזרה ורון שוב ושוב אל המשפחה ואל חוויית האימהות. היא סיפרה על חמשת ילדיה, על אחד מבניה שמשרת כלוחם ועל נכדתה, והדגישה כי לאחר כל מה שעברה היא מתבוננת בחיי המשפחה בהכרת תודה גדולה יותר. "אני לא מפסיקה להתפעל מהמתנה הזו של השם. היא לא מובנת לי מאליה", אמרה על ילדיה.
השיחה התרחבה גם לנושא גיל המעבר ולשינויים שעובר הגוף הנשי. ורון, בת 49, סיפרה כי דווקא בתקופה הזאת היא חשה הערכה גוברת כלפי הגוף שלה, לאחר ההריונות, הלידות, ההנקות וההתמודדויות הרפואיות שחוותה. ד"ר קטן התייחסה לגיל המעבר כאל שלב נוסף בחיי האישה, ולא כאל נקודת סיום. היא ציינה כי לצד תסמינים כמו קשיי שינה וגלי חום, קיימות דרכים להתמודד עם השינויים, ובהן התאמות באורח החיים וטיפול רפואי לפי הצורך.
ורון אמרה כי היא משתדלת להעביר גם לבנותיה את תחושת ההערכה לגוף וליכולת להביא חיים לעולם. היא סיפרה על בתה, שממשיכה להניק את בתה הפעוטה, ועל ההתרגשות שלה למראה הקשר שבין האם לילדה.
"אני אומרת לה, תראי איזה פלא קורה כאן", סיפרה. לקראת סיום השיחה שבה ורון לתפיסה שמלווה אותה מאז המשבר שעברה. לדבריה, ההתמודדות עם האובדן, לימוד התניא והעשייה התקשורתית לימדו אותה לראות גם בקשיים הזדמנות לעבודה אישית ורוחנית, אף שהיא מודה שלא תמיד היא מצליחה ליישם זאת.
"אני לא מצליחה כל הזמן, אני מודה ומתוודה", אמרה. "אבל ברגעים שזה כן מצליח אני רואה ניסים. אני רואה ניסים ונפלאות שלא קשורים בכלל אפילו לדמיונות הכי אופטימיים שלי".