מי שמכיר את מני פרישמן מהרשתות החברתיות רגיל לראות אדם מלא שמחת חיים, עם חיוך רחב, אנרגיות בלתי נגמרות והומור שמלווה כמעט כל סטטוס שהוא מעלה.
אלא שבריאיון אישי ליענקי גולדהבר בתוכנית "מאחורי הסטטוס" בערוץ 7, הוא חושף תקופה קשה בחייו. פרישמן, בן 32, מוכר בציבור החרדי בזכות הסטטוסים שהוא מפרסם, פעילותו באירועים ועיסוקו בנדל"ן. מאחורי התדמית השמחה, הוא מספר, מסתתרות גם התמודדויות שלא שיתף עם עוקביו.
"עברתי מסלול לא קל. בכלל", הוא אומר כשהשיחה מגיעה לשנים 2016-2017. "הייתי מנותק באיזשהו מקום מהיקום".
כשגולדהבר מנסה להבין מה התרחש באותה תקופה, פרישמן מבהיר שיש פרטים שהוא עדיין אינו מוכן לחשוף. עם זאת, הוא מתאר עד כמה מצבו היה קשה: "הייתי במצב תחתית שאין לי כלום. אין לי עצמאות, אין לי שום דבר של עצמי. יש לי עשר דקות שיחה לחבר או לאימא, בעיקר להורים, בשבוע. זהו".
הוא אינו מפרט מה היו הנסיבות שהביאו אותו למצב הזה, אבל מספר שדווקא שם רכש את הכלים שמלווים אותו עד היום. מבחינתו, כל קושי חדש נבחן מול מה שכבר עבר.
"אני מסתכל על העבר ואני אומר לעצמי, בוא'נה, עברתי את זה, אז כל דבר קטן עליי", הוא אומר. אולי זו גם התשובה לשאלה שגולדהבר מציב בפניו כבר בתחילת הריאיון: איך אדם מצליח להיות כל כך שמח כל הזמן?
פרישמן מחייך ומסביר שמבחינתו, שמחת חיים היא קודם כול מתנה שקיבל, אבל גם משהו שצריך לטפח. הוא מאמין שאנרגיה חיובית מדבקת, ושאדם שמשדר שמחה לסביבה מקבל אותה בחזרה. כדי להסביר את הגישה שלו הוא בוחר בדוגמה פשוטה מהכביש. נניח שמישהו פגע ברכב שלכם ברמזור. התאונה כבר קרתה, הנזק כבר נגרם, ועכשיו נשארת השאלה כיצד מגיבים. אפשר להתעצבן ולהסתובב עם תחושת החמצה במשך שעות, ואפשר לטפל במה שצריך ולהמשיך הלאה.
מבחינתו, להתבאס לאורך זמן פירושו לשלם פעמיים על אותו אירוע: פעם אחת על מה שקרה, ופעם נוספת על התחושה שממשיכים לסחוב.
אבל למרות התדמית האופטימית, פרישמן מבהיר שגם לו יש רגעים קשים. לא כל עסקה מצליחה, לא כל תוכנית מתקדמת כפי שקיווה, ולא כל יום מתחיל ומסתיים בחיוך.
ההבדל, לדבריו, הוא במהירות שבה הוא מצליח לשנות את נקודת המבט שלו. הוא יכול להתאכזב מעסקה שלא יצאה לפועל, להרגיש לרגע שהכול תקוע, ואז להזכיר לעצמו שהחיים לא נגמרו ושכבר התמודד עם דברים קשים בהרבה.
"אני יכול להפוך קסטה באותו רגע", הוא מסביר. הוא אינו מנסה להעמיד פנים שהכול נפלא, אבל גם מסרב לשקוע בתחושת הכישלון.
וכשזה בכל זאת כואב באמת? אז האיש שממלא את המסכים בצחוק ובשמחה מחפש דווקא מקום שבו יוכל להיות לבד. פרישמן מספר שבשנים האחרונות התפילה הפכה עבורו לכתובת המרכזית ברגעים כאלה. לפעמים הוא נוסע לכותל המערבי, לפעמים לקברי צדיקים, ושם הוא מרשה לעצמו לפרוק את מה שהוא מחזיק בפנים.
הוא נזכר בביקור בקברו של רבי ישעיה מקרסטיר, שבו התפלל ובכה בעוצמה. לאחר מכן, הוא מספר, הרגיש נקי יותר, כאילו הצליח להניח בצד חלק מהמשקל שסחב.
גולדהבר שואל אם העוקבים שלו רואים גם את הצדדים הפחות שמחים. פרישמן משיב שכן, אבל לא מספיק. לדבריו, ברשתות החברתיות קל יותר לשתף הצלחות, רגעים משעשעים ואנרגיה טובה מאשר להיחשף בהתמודדויות אישיות.
עם זאת, הוא מדגיש שאינו מסוגל לשדר שמחה מזויפת. כשהוא עצוב, הוא עצוב. כשהוא שמח, הוא שמח. מבחינתו, התפקיד שלו ברשת אינו להציג חיים מושלמים, אלא לנסות להעביר לצופים נקודת מבט חיובית.
וזה, מתברר, גם המדד שלו להצלחה. פרישמן מספר שהוא מקבל הודעות מאנשים שטוענים כי הסטטוסים שלו הכניסו לחייהם יותר שמחת חיים ואנרגיה. הוא יודע שהצופים שלו מתמודדים עם בעיות פרנסה, בריאות, זוגיות ומשפחה, ומקווה שהדקות שבהן הם פוגשים אותו על המסך מעניקות להם מעט כוח.
הוא אינו מתייחס לסטטוס רק כאל כלי פרסומי. לדבריו, דווקא במגזר החרדי נוצר באמצעותו קשר אישי ואמון שקשה לייצר בפלטפורמות אחרות. הצופים מרגישים שהם מכירים את האדם שמולם, ולא רק את התוכן שהוא מפרסם.
אבל פרישמן לא התחיל את דרכו ככוכב סטטוסים. לפני הפרסום ברשת הוא עסק בהפקה ובניהול אירועים, בין היתר באולמי בית ישראל בירושלים. לדבריו, האופי המוחצן והאנרגיות היו שם הרבה לפני שהגיעו המצלמות. הסטטוס פשוט נתן להם במה גדולה יותר. היום, לצד הנוכחות ברשת, הוא עוסק בליווי משקיעים בנדל"ן, בעיקר בתחום ההתחדשות העירונית ובירושלים.
כשהשיחה עוברת לעסקים, פרישמן מתגלה כאדם שמבקש לשלב את האנרגיה המתפרצת שלו דווקא עם גישה מחושבת. הוא מסביר שלפני שהוא מציע ללקוח עסקת נדל"ן, הוא מנסה להבין מה באמת מתאים לו.
הוא משווה את התהליך לשידוך. קודם כול צריך להכיר את האדם שמולך: מה ההון העצמי שלו, מה מצבו הכלכלי, מה התזרים החודשי שלו ומה המטרה שלשמה הוא מבקש לקנות נכס. רק אחר כך אפשר לבדוק איזו עסקה מתאימה לו.
אבל הריאיון אינו נשאר בעולם העסקים. גולדהבר מבקש לדעת גם מה פרישמן חושב על הציבור החרדי, שאליו הוא משתייך ושבתוכו הוא מוכר במיוחד. פרישמן מדבר בגאווה על המגזר שממנו צמח. הוא מתאר ציבור חזק, עצמאי ובעל יכולת להתנהל כלכלית וחברתית, וסבור שחלק מהביקורת המופנית כלפיו אינה הוגנת.
לדבריו, יש בציבור החרדי לא מעט דברים שדורשים תיקון, אך הוא מתנגד לניסיון של גורמים מבחוץ להגדיר עבורו כיצד עליו לחיות. בהקשר של המלחמה הוא מבקש להזכיר את פעילותם של מתנדבים חרדים בארגוני הצלה וזיהוי חללים. הוא מספר שביקר במסגרת פעילותו באחד הארגונים ונחשף לעבודה הקשה של המתנדבים.
עם זאת, הוא אינו מתעלם משאלת הגיוס. פרישמן סבור שיש להבחין בין מי שמקדישים את זמנם ללימוד תורה לבין צעירים שאינם לומדים ואינם עושים דבר משמעותי אחר. לגבי הקבוצה השנייה הוא אומר שיש מקום להשתלב במסגרת צבאית או במסלולים אחרים שבהם יוכלו לתרום ולהתקדם.
כשהשיחה מגיעה לפוליטיקה, פרישמן אינו מסתיר את חוסר האמון שלו בנבחרי הציבור. הוא מותח ביקורת על פוליטיקאים שלדבריו עסוקים בשמירה על הכיסא ובקיום הבטחות למקורבים, ומסביר שההצבעה שלו נובעת בראש ובראשונה מהערך שהוא מייחס ללימוד התורה.
הוא מדבר בהערכה על בחורי ישיבות שממשיכים ללמוד גם כשהם מתמודדים, לדבריו, עם פגיעה בתקציבים ובזכויות שהיו להם בעבר. אלא שככל שהריאיון מתקדם, מתברר שהנושא הקרוב ביותר ללבו אינו הפוליטיקה, הנדל"ן או אפילו ההצלחה ברשת. הוא המשפחה.
כשגולדהבר מבקש ממנו להשלים את המשפט "ההצלחה הכי גדולה שלי בחיים היא", התשובה מגיעה בלי היסוס: הבנות שלו. גם כשהוא נשאל מה הדבר החשוב לו ביותר, הוא מצביע על הבית והמשפחה. פרישמן מודה שהחיים העמוסים אינם תמיד פשוטים עבור אשתו ובנותיו. הוא נמצא הרבה מחוץ לבית, משתתף באירועים, פוגש אנשים ומקדיש זמן לעסקיו ולפעילות ברשת. לדבריו, הוא משתדל לאזן בין העולמות ולהקדיש למשפחה זמן, אבל יודע שזה לא תמיד מספיק.
דווקא כאן, במקום שבו אפשר היה לצפות לעוד משפט על הצלחה או על שמחת חיים, הוא מדבר על דבר אחר לגמרי: הרצון להיות אבא שהבנות שלו ירגישו בטוחות לשתף אותו בכל דבר.
כשגולדהבר שואל מה היה רוצה שהן יספרו עליו בעוד עשרים שנה, פרישמן אינו מבקש שיזכרו אותו כאיש עסקים מצליח או כדמות מוכרת. הוא רוצה שיגידו שהיה אפשר לדבר איתו בפתיחות.
הוא מתאר את הרגע שבו אחת מבנותיו תוכל לגשת אליו ולספר שקשה לה, שהיא מתמודדת עם משהו או שהיא זקוקה לעזרה, בלי לחשוש מהתגובה שלו.
החלום הזה קשור גם לבית שבו גדל. פרישמן מספר על הקשר הקרוב עם אביו, שאותו הוא מתאר כאדם שמכיר אותו יותר מכולם. לדבריו, השניים עברו יחד רגעים טובים וגם תקופות מורכבות, והקשר ביניהם נבנה מתוך ההתמודדויות האלה. אבל הוא גם מבקש לדבר על תרבות השיתוף בעולם החרדי שממנו הגיע. לדבריו, במשפחות ובקהילות רבות יש נטייה לשמור קשיים בפנים ולהציג כלפי חוץ תמונה מסודרת, גם כשבפנים הדברים מורכבים יותר.
הוא נזהר שלא להפוך את הביקורת הזאת להכללה על המגזר החרדי. לדבריו, הקושי להיפתח ולשתף קיים כנראה גם במגזרים אחרים, אלא שאת העולם החרדי הוא מכיר מקרוב ולכן עליו הוא יכול להעיד.
לקראת סיום השיחה הוא חוזר שוב לחשיבות של פתיחות ושיתוף, ומבקש מהצופים לא להישאר לבד עם ההתמודדויות שלהם.
"יש לך התמודדות, יש לך משהו, יש לך איזה קושי, יש לך איזה עניין? תבוא ותשתף, תפתח אותו".