בליל שבת פרשת 'לך לך' תשפ"ג, עם היוודע התוצאות של הבחירות הקודמות, עמדתי מול הציבור בבית הכנסת ביישוב ושיתפתי במחשבות שעלו אצלי לאחר שיחה עם ידיד מן השמאל: "קשה לשמוח שמחה מלאה כאשר קרוב לחצי מאחינו אבלים וחפויי ראש, לא כמפסידים במשחק כדורגל, אלא כמי שחרב עליהם עולמם.
הם מרגישים בדיוק כפי שאנו היינו מרגישים אילו התוצאות היו הפוכות". סיימתי את דבריי בעצה טובה: "לפעול - בנחישות. לדבר - בהרבה מאוד רגישות".
דברים אלה מהדהדים עם היוודע התוצאות של הבחירות הנוכחיות, שהסתיימו בלי הכרעה ברורה: הימין הפסיד, אולם השמאל לא ניצח; ואם תרצו - אמרו ההפך: השמאל הפסיד, אולם הימין לא ניצח.
מקומו של הפחד
האווירה שאפיינה את מערכת הבחירות הנוכחית הייתה אווירה של פחד, וזה מה שגייס את המצביעים בשני המחנות. בשמאל היה פחד נורא מעוד קדנציה של ממשלת ימין שתמחק את המרכיבים הליברליים של המדינה; פחד שהביא לייאוש מן המדינה ולמחשבות על ירידה מן הארץ. בימין היה פחד נורא מממשלת שמאל-ערבים שתמחק את המרכיבים היהודיים של המדינה. אצל הערבים היה פחד שמא ממשלת ימין נוספת תרמוס אותם. אצל החרדים נוכח הפחד מפני גיוס כפוי לצה"ל שיביא לחילון נרחב. זה הביא את מצביעי השמאל ואת הערבים לעשות הכול כדי לנצח בבחירות. הפחד הזה סחף אחריו גם חלקים מן המרכז הפוליטי שהעדיף את השמאל על הימין. ולא מדובר רק על פחד. אל תחושת האיום ההדדית התלוותה גם שנאה גדולה בין המחנות היריבים.
כולנו יודעים להצביע על חלקם של אישי ציבור ותקשורת בליבוי הפחד והשנאה. אולם לצד זאת עלינו להפיק לקחים בכל הקשור לתרומתם של אנשים במחנה הימין לכך - ברטוריקה מתלהמת ותוקפנית, בצעדים של "תקיעת אצבע בעין", בהעדפת דיבורים על עשייה עניינית ושקטה ובבחירת צעדים כוחניים על פני ניסיון לגבש הסכמות. ישנם נימוקים כבדי משקל שבכוחם להצדיק כל דבר כזה, אולם מבחן התוצאה מחייב חישוב של המסלול מחדש.
מה יהיה?
הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שלא להתמכר להערכות של "מה יהיה?". היו ממשלות ימין שתלינו בהן תקוות רבות שהסתיימו במפח נפש, כמו ממשלתו השנייה של אריאל שרון, שהביאה עלינו את הגירוש מגוש קטיף; והיו ממשלות שמאל שחששנו מפניהן מאוד, אולם תקופת הכהונה שלהן, אף שגבתה מאיתנו מחירים כואבים, הסתיימה בקול ענות חלושה. היו גם מצבים שהיינו אדישים כלפיהם והתגלו לאחר זמן כמחוללי אסון, כמו ממשלת רבין שהביאה עלינו את הסכמי 'אוסלו'. עלינו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות ובמבט מפוכח, להיזהר מפני סכנות ולזהות הזדמנויות, גם אם הן חבויות מתחת לפני השטח.
אני נוטה לקבל את ההערכה שהעם עובר תהליכי עומק משמעותיים בעקבות המלחמה - הן בתפיסת הביטחון, הן בזהות היהודית והן בהתקרבות לאמונה ולתורה. תהליכים אלו יוצרים לאט "רוח זמן" חדשה, שתצמיח מנהיגות אחרת ותעצב מפה פוליטית שונה לחלוטין; ויש בכוחנו להשפיע על כך. ניתן לראות את מערכת הבחירות הזאת כ"שירת הברבור" של המערכת הישנה ושל המנהיגות הוותיקה לקראת צמיחה של משהו חדש. אבל זה ייקח זמן ובינתיים מוטל עלינו לנהוג באחריות רבה. אין ספק שבטווח הקצר יהיו לתוצאות הבחירות מחירים לא פשוטים מבחינתנו, אולם כבר התמודדנו עם מצבים הרבה יותר קשים וצמחנו מתוכם.
במצב החדש שנוצר יהיה צורך לקבל החלטות לא פשוטות בטווח הקרוב, כאשר לכל אחת יש מחיר כבד. בחירה בקידום של ערך חשוב אחד תבוא על חשבון פגיעה בערך יקר אחר. האם לחתור לבחירות נוספות בקרוב, בתקווה להשיג בהן תוצאות טובות יותר, כאשר המחיר עלול להיות הגברה של הקרע בעם, לשמחתם של אויבינו? האם לחתור לממשלת אחדות במחיר של ויתורים אידיאולוגיים לא פשוטים? ואם כן, באיזה הרכב? היכן להציב קווים אדומים ועל מה אפשר לוותר? ואילו אתגרים יזכו למענה דווקא במסגרת כזאת? האם וכיצד זה יסייע להבשלתם של תהליכי העומק?
גם כאן יכול לנהל אותנו הפחד מפני מחירי ההחלטה, כשאליו מתלווה שנאה או ביקורת נוקבת כלפי יריבים פוליטיים מצד זה או מצד אחר. לפחד יש תפקיד, והוא להזהיר אותנו מפני סיכונים ולהדריך אותנו כיצד למזער אותם; אבל אסור שהוא יהפוך לתוכנית העבודה שלנו. הפחד הוא "מבקר איכות" מעולה, אבל לא נכון יהיה להושיב אותו על כיסא המנכ"ל. "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר שלא לפחד כלל".