40 מנדטים לליכוד, 39 למערך - זו היתה תוצאת הבחירות לכנסת ה-12, שהתקיימו ב-1988. לגוש הימין-דתיים היתה אפשרות להקים ממשלה בעלת רוב של 65 מנדטים, אבל ראש הממשלה ויו"ר הליכוד יצחק שמיר העדיף ממשלת אחדות עם המערך בראשות שמעון פרס.
הצטרפו לממשלה גם סיעות ש"ס, אגודת ישראל, מפד"ל ודגל תורה - ובסך הכל נשענה אותה ממשלה על לא פחות מ-97 מנדטים בכנסת.
היתה זו ממשלה שביטאה בראש וראשונה את רצון העומד בראשה, יצחק שמיר, שהאחדות הלאומית היתה בראש מעייניו. במשך ארבע השנים שקדמו לה כבר התקיימה ממשלה אחדות, כאשר שמיר ופרס מכהנים בראשותה ברוטאציה. חילוקי הדעות המדיניים הונחו זמנית בצד. הממשלה התמקדה בעיקר בתחום הכלכלי וחוללה בו נפלאות.
חילוקי הדעות המדיניים החמירו בממשלה, העשרים-ושלוש במניין ממשלות ישראל, וזו נפלה כעבור שנה וחצי. ב-1990 תם אפוא עידן האחדות הלאומית בישראל, אלא אם כן הרכב הכנסת ה-26 בבחירות השבוע-שעבר יכתיב זאת וראשי המחנות לא ישושו למערכת בחירות נוספת. הן זה הדבר האחרון שאנו זקוקים לו באלה הימים הקשים, וספק אם תביא להכרעה חדה יותר.
בממשלת 1988 כיהן בנימין נתניהו כסגן שר החוץ, הקריירה הפוליטית שלו החלה לנסוק. היום הוא ראש הממשלה שבאורך כהונותיו ניצב במקום הראשון בין כל ראשי הממשלות שלנו והוא המבוגר שבכל קודמיו. אוהבים אותו או לא, הוא נלחם במערכת הבחירות באופן המעורר השתאות. כאילו זו לו התמודדות ראשונה. נשא על גבו את כל קמפיין הליכוד. הניצחון - במספר המנדטים שתנועתו זכתה להם, עשרים-ושבעה - רשום אך ורק על שמו.
אחרי הקמפיין הנגדי, הבוץ שהוטח בו, עם רוח גבית של התקשורת, עם כל השקרים אשר גם לאחר הבחירות מוסיף להטיח בו איש השמאל הקיצוני יאיר גולן, אין מתחרה לנתניהו במנהיגות, בכישרון פוליטי, בהתמדה, בשאפתנות.
מנגד, גדי איזנקוט אינו מגרד את ההישג של יריבו. למפלגתו שישה מנדטים פחות. בליל הבחירות חש בחוסר שיקול דעת להכריז על "ניצחון". עם כל ההערכה אליו, להיות ראש ממשלה אינו מתאים. הציבור ראה זאת והוכיח זאת בהצבעתו.
נותרו רק שתי אפשרויות כדי לצאת מן הפלונטר שנוצר ב-27 באוקטובר. אחדות עכשיו או בחירות נוספות. אחדות במשמע שותפות של הליכוד, ישר, ביחד, ש"ס, עוצמה יהודית - בלי שתי מפלגות השנאה משמאל: ליברמן וגולן, ובלי החרדים הקיצוניים מימין שהולכים ומנתקים עצמם מהרוב היהודי השקול.
זו לא תהיה אחדות כדוגמת 1984, אולי אפילו רופפת יותר. הניגודים בין הליכוד והמערך היו אז חריפים יותר, ועדיין קמה אותה ממשלה.
בין נתניהו לאיזנקוט הניגודים חריפים פחות. לשונו המשתלחת של איזנקוט - שהצביע בעבר הליכוד - לא תאמה את תדמיתו. המלים שיצאו מפיו לא נשמעו טבעיות. למעשה שימש שופר בפי מפעיליו-יועציו. נאומו בליל תוצאות הבחירות היה כשל נוראי מבחינתו. גם התוכן, גם הקריאה המונוטונית ממסך הטלפרומפטר, גם האזהרה המדומה מפני מהלך צבאי "פוליטי" בממשלת מעבר, הראו מנהיג שהוא כמו בובה בידי המושכים האמיתיים בחוטים במפלגתו.
אינני מזלזל בגדי איזנקוט. בסתר לבי אני חש שבסתר לבו אולי היה מעדיף להסתפק בתפקיד שר בממשלת נתניהו, מאשר ללכת לסבב בחירות נוסף, שבו להערכתי (לא ערכתי סקר-שקר) הליכוד תגדיל את כוחה, מפלגות השינוי והערבים יירדו. ישר היא מפלגת אווירה זמנית, גורלה עתיד להיות כגורל ד"ש בזמנו והתנועה של לבני בזמנה. נסקו וצנחו לתהומות הנשייה.
נושא האחדות מועלה תמיד שוב ושוב מצד ימין של הקשת הפוליטית והתקשורתית. בצד שמאל נענים לו אך ורק כאילוץ פוליטי. גם אחרי הבחירות השמאל מוסיף להתנשא על מצביעי הליכוד. יש בתוכו מי שבכוח מכריזים על ניצחון הגוש (כמובן עם הערבים, כמובן עם המומרים הימנים בנט וליברמן), ויש ששוקלים אחדות כמוצא מפני איבוד מוחלט של עטיני השלטון.
נראה לי שאיזנקוט - אשר טובת ישראל עומדת לנגד עיניו, אף שילם מחיר אישי יקר - עשוי להתרכך בסופו של דבר. האם יבין את כמיהת הרוב בציבור לממשלת אחדות, לשותפות שלטונית בין הליכוד לישר? זו התקווה.
איך תיבנה ממשלת האחדות, כיצד תורכב, ומה תהיה חלוקת התיקים בתוכה - עוד חזון למועד.