לא להתרגש מסקרים ולא להאמין להבטחות - זו המסקנה הכפולה שכל אזרח צריך להביא בחשבון בדמוקרטיה הישראלית. הסקרים מעוותים, וההבטחות נזרקות לפח למחרת הבחירות.
מה פשר הלהיטות לפרסם סקרים בחודשים ובימים שקדמו לבחירות? מדוע התקשורת הלעיטה אותנו בהם? הרי כולנו יודעים שבינם לבין תוצאות האמת בקלפי אין ולא כלום. הגדיל לעשות התועמלן המאוכזב אמנון אברמוביץ' באמירתו הבלתי נשכחת: בסקר הישראלים אומרים את האמת, בקלפי הם משקרים.
חמישה ימים לפני יום הבחירות הציג דני קושמרו ביוהרה את הסקר של הקוסם הכושל מנו גבע, ולפיו: איזנקוט - 23, נתניהו - 21, בנט - 15, גולן - 10. כידוע, הקשר בין מספרים אלה למציאות בקלפי שואף לאפס. בתוצאות האמת שלושה ירדו, ורק אחד עלה - נתניהו. היש שרלטנות גדולה מזו של מכוני המחקר הללו?
זו הייתה מערכת בחירות סוערת במיוחד. חמישה - איזנקוט, בנט, לפיד, ליברמן וגולן - נגד אחד: נתניהו. עתה הם מבקשים לכונן ממשלה בראשות הראשון, וכולנו מצפים לדעת: האם יעלה הדבר בידו בתוך 28 הימים שהוקצו לו? בינתיים הם מיהרו להתארגן כדי להחליף מחר, במושב הפתיחה של הכנסת ה-26, את יושב ראש הכנסת. מי המועמד מטעמם? זאת נדע רק ברגע האחרון.
ל"מושב החגיגי" הוזמנו כל חברי הכנסת לשעבר. אני, הקשיש, אצפה בו בערוץ הכנסת, בדאגה מפני הצפוי. הנשיא יישא נאום חגיגי, ולתפארת המליצה יקרא לאחות את הקרעים, אך ספק אם הישיבה תהיה רגועה ואם הימים הבאים בכנסת יתנהלו על מי מנוחות. להפך. החשש הוא שיחזרו, ואולי אף יתעצמו, מראות הפילוג, הצעקות וקריאות השנאה, ביתר שאת מבימים שקדמו לבחירות.
האם יצליח איזנקוט לבשר שהקים ממשלה? ממשלת מיעוט? ממשלה יציבה? נמתין ונראה. לא תהיה זו ממשלת "חירום", כי אם ממשלת הפרת הבטחות. כמעט כל מילה, כל התחייבות שמכרו מרכיביה לציבור ערב הבחירות, שווה כקליפת השום.
הכותרת הראשית ביום שישי בביטאון "הדמוקרטים" והערבים, "הארץ", הייתה חסרת תקדים בניסוחה, בת שלוש מילים: "עת להפר הבטחות". אבדה לחלוטין הבושה, גם לחלק מהתקשורת, לנוכח תאוות השלטון והרל"ביזם.
בסימן "לא הבטחנו לקיים הבטחות" ייעשה אפוא המאמץ להרכיב ממשלה, כנראה בתמיכת מפלגה חרדית. ליברמן יחוש למזבלה כדי לחלץ מתוכה את החרדים שהשליך אליה - באופן מטפורי הגובל באוטו-אנטישמיות - לפני הבחירות, ויעמיסם על המריצה המפורסמת בדרך חזרה אל הקואליציה. השלטון לא יוכל להאפיל על הסירחון.
באגף הלאומי של הקשת הפוליטית ימשיכו לייחל לכישלונו של איזנקוט, שאולי יסלול את הדרך לממשלת אחדות. אילו נערך היום משאל עם בשאלה אם להקים ממשלת אחדות, ללא ספק היה רוב גדול בעדה. השמאל הקיצוני לא יקבל זאת, וגם לא יהיה חלק מממשלה כזאת.
הנשיא היה נוהג בחוכמה אילו לא הטיל על איזנקוט את מלאכת הרכבת הממשלה. במקום זאת היה עליו, לדעתי, להזעיק לבית הנשיא את השניים, נתניהו ואיזנקוט, ולא לאפשר להם לעזוב בלי שיחתמו על הסכם לשיתוף פעולה ביניהם בממשלה מאוחדת ומאחדת, סביב הערך הנקרא ציונות. שהרי תוצאות הבחירות הראו כי מצד אחד נתניהו עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, ומצד שני איזנקוט עומד בראש הגוש הגדול מבין השניים.
אבל יש עוד צד, והוא החשוב מכול - מדינת ישראל עצמה. לאחר הבחירות בישראל ובאמריקה, ועם התגברות השנאה כלפינו ברחבי העולם המתאסלם, נקלעה המדינה למצב הגרוע ביותר בתולדותיה בזירה הבינלאומית. היה אפוא על הנשיא הרצוג ללחוץ על שניהם עד שעשן לבן ייצא מארובת בית הנשיא.
מגעים בכיוון זה יתנהלו מאחורי הקלעים גם במהלך 28 הימים שהוקצו לאיזנקוט, המעדיף ממשלה צרה בראשותו, בתמיכת 19 חברי הכנסת הערבים חורשי המזימות. בין שיצליח - ואז ספק אם ממשלתו תחזיק מעמד יותר מכמה חודשים - ובין שייכשל, רק ממשלה רחבה וציונית תוכל להוציא את עגלת ישראל מבוץ הבידוד ולבצע מהלכים גדולים ומוסכמים בתחומי הביטחון, המדיניות, החברה והכלכלה. ומעל לכול - לרומם את מצב הרוח הלאומי. עת צרה היא ליעקב. אל לנו להמשיך במשחקי הפוליטיקה הקטנה, המשסעת והמחלישה.
לדאבון הלב, נכון לעכשיו הסיכויים לכינונה מעטים. החשש מפני סבב בחירות נוסף גובר.