ראלב מג'אדלה
ראלב מג'אדלהצילום: i24

שר ערבי בממשלה? ח"כ ערבי בסיעה לא ערבית? שומו שמיים - היתכן? ובכן, כבר היו דברים מעולם. כולנו מכירים את מוחמד מג'אדלה, הכתב הערבי של ערוץ 12.

אבל מי זוכר אביו, ראלב, שהיה חבר-כנסת במפלגת העבודה וכיהן מטעמה כשר בממשלה? ב-29 בינואר 2007 היה מג'אדלה האב לשר הערבי והמוסלמי הראשון בישראל - מטעם מפלגה ציונית, שר המדע, התרבות והספורט.

במסגרת תפקידו המיניסטריאלי, נענה השר מג'אדלה להזמנתי וביקר במכון ז'בוטינסקי. "באתי לכאן כפי שאהיה בכל מוסדות התרבות האחרים" - אמר בפתיחות רבה למארחיו. "עמדתי על מורשת ז'בוטינסקי לאורך חייו. כמו כל מנהיג של תנועה, אפשר למצוא הסכמה עימו, בצד ויכוחים ומחלוקות. שורש הבעיה אצלנו זה חוסר סובלנות ועויינות אלה כלפי אלה". ואז הפתיע כשגילה, כי במגזר הערבי ישנן 14 קבוצות כדורגל הנושאות את שם בית"ר. דומני, שלא עוד.

ראלב מג'אדלה הפגין ממלכתיות, אבל כפוליטיקאי ישראלי-ערבי הוא תומך בגלוי בהקמת מדינה פלסטינית ואף החרים את ישיבת הממשלה בעת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, ב-2009. בימים סוערים אלה תקף בראיון בטלוויזיה בעברית רהוטה את הממשלה ה"פשיסטית" של נתניהו.

גם אם התאים עצמו לרוח הלאומנית הנושבת בקרב 19 הח"כים של הסיעות הערביות, הוא עודנו מתון יחסית לעמיתיו שבכנסת ה-26. כיום, אין אף ח"כ ערבי באחת מסיעות הבית הלא-ערביות. ישנם שני חברי כנסת יהודים שהשתלבו הן ב"משותפת" והן ברע"ם, והם מקיצוני דובריהן.

"מתחייב אני" - הצהירו 17 הח"כים הערביים בזה אחר זה בקימה, בטקס ההשבעה. מתחייבים למדינת ישראל, לחוקיה, לעצם קיומה. האמנם? אני תמיד מתפלא על הדיסוננס הזה בין השתלבות הציבור הערבי בחיי היומיום במדינה לבין העובדה שנבחריו הם קיצוניים בסלחנותם לחמאס, בתמיכתם במדינה פלסטינית ובשאיפתם למחוק את זהותה היהודית של ישראל.

לשונאינו בעולם נזכיר כי המקרה של המיעוט הערבי בישראל הוא יוצא דופן לחלוטין במדינות של רוב ומיעוט. המוסלמים מהווים כעשרים אחוז מאזרחי המדינה, מחוברים נפשית ל"אחים" במרחב הסובב אותנו. הם מיעוט בישראל, אבל מנגד ישראל מיעוט במרחב הערבי-מוסלמי העוטף אותה. היהודים הם מיעוט בולט בארה"ב, אבל ארה"ב אינה מדינת מיעוט במרחב יהודי, כביכול. רובם מחוברים בנפשם לישראל ואינם נחשדים בחוסר נאמנות לדגל ולהמנון האמריקני.

יצויין בסיפוק כי גם ערביי ישראל, מלבד אסלמיסטים קיצונים שבהם, אינם עוסקים בפעילות נגד המדינה. רמת חייהם גבוהה יחסית לזו של אחיהם במרחב הקרוב, הם ממלאים תפקידים חשובים במערך הרפואי, בעבודות הבנייה, בחיי היומיום, אבל נתונים להסתה מתמדת של הנהגתם. הייצוג המוגבר שזכו לו בכנסת מעורר את יהירותם של אחמד טיבי וחבר מרעיו.

הם יצאו מהמליאה בעת שירת ההמנון, אינם חדלים מלזעוק "בילאדי, בילאדי" (לאמור, זו ארצם של הערבים), לבקר ברמאללה ולהזדהות עם אש"ף. וזה עוד לפני שהזכרנו את החשדות לקבלת סיוע כספי מבחוץ כדי להנהיר את האזרחים הערבים לקלפיות. צעיריהם אינם משרתים בצבא, אף מסרבים לתרום לפחות בשירות לאומי. המדינה בולעת כל זאת, מזרימה להם תקציבים בשפע, ולו רק כדי שהשקט יישמר.

יתר על כן, את האצבע המאשימה על גל הרציחות בתוכם, מכוונים מנהיגיהם לממשלה ולמשטרה. חשבון נפש עצמי? - לא ולא. ממשיכים בבנייה בלתי חוקית בנגב ובגליל, עד כדי יצירת אקס-טריטוריות משלהם. אז מה הפלא שהציבור היהודי מגלה חששות?

ולמרות זאת, עד כה עמדו ערביי ישראל בדרך כלל במבחן הנאמנות. כך זה היה במלחמת המפרץ, כך במבצעי צה"ל ברצועת עזה וב-7 באוקטובר הנורא, על אף שלא נשמעו גינויים מפורשים לחמאס הרצחני. הפגנות היו, קריאות הסתה נשמעו, אבל לא גילויי מרי או מרד.

הפעם, לאחר הבחירות, לנוכח היהירות הלאומנית ותחושת הכוחנות של ההנהגה הערבית, לנוכח המתרקם במגזר מתחת לרדאר, ולנוכח התלות בקולותיהם שאיזנקוט כה נזקק להם, חובה לתת יותר את הדעת למתרחש בחברה הערבית.

בכותבי שורות אלה, אני חושב על הרוקחת שלי ב"לאומית". עברית רהוטה, אדיבות ונעימות, הבנה לפציינט, ותמיד השאלה בשיח הקצר בינינו: "נו, מה יהיה?" כשאני בא להוציא תרופות, אני רואה בה סמל להבנה הדדית ביון יושבי הארץ הזאת, אזרחי המדינה, ואמונה שלמרות הכל עוד לא אבדה תקוותנו.