על פי הדו"ח בשנת 2003 חלה עלייה במספרם ובחומרתם של מעשי האלימות כלפי יהודים, והחמרה באווירה האנטי-יהודית ובייחוד באווירה האנטי-ישראלית, המלווה לעתים באלמנטים אנטישמיים.
צוות המכון מנה 360 אירועים חמורים ברחבי העולם, מהם 30 פיגועים (כמו ירי, דקירות, פיצוצים והצתות) ו-330 אירועי אלימות חמורים (כלומר, התקפות פיזיות תוך שימוש בנשק וונדליזם). זוהי עלייה משמעותית לעומת שנת 2002, בה נרשמו 311 אירועים חמורים. חמש המדינות, שבהן שיעור האירועים האנטישמיים הוא הגבוה ביותר, הן צרפת, בריטניה, רוסיה, גרמניה וקנדה.
בצרפת הייתה, לפי נתוני השירות להגנת הקהילה היהודית (SPCJ), ירידה קלה מ-517 ביטויי אנטישמיות מכל הסוגים בשנת 2002 ל-503 ביטויים בשנת 2003. כמו כן נרשמה ירידה במספר ההצתות של בתי כנסת ומוסדות יהודיים אחרים, 9 בשנת 2003 לעומת 29 בשנת 2002, וייתכן שירידה זו מצביעה על מתן הגנה טובה יותר למוסדות היהודיים מצד הממשלה הצרפתית. עם זאת, גדל מספרם הכולל של אירועי האלימות ל-233 בשנת 2003 (בהשוואה ל-185 אירועים בשנת 2002), מהם 100 אירועים של פגיעה פיזית (לעומת 75 אירועים כאלה בשנת 2002). בתוך אלה היו 71 אירועים חמורים. בצרפת בולטת במיוחד העלייה בפגיעות הפיזיות בעוברי אורח ובבתי-ספר.
מגמה זהה נתגלתה בבריטניה, שם נרשמו כ-90 אירועים של אלימות מילולית ופיזית, בעיקר כנגד סטודנטים "הממשיכים לעסוק בשלהם כדרכם", לפי אגף הביטחון של ועד השליחים הבריטי, אשר רשם עלייה של 15% באירועים האלימים, מ-42 אירועים בשנת 2002 ל-54 אירועים בשנת 2003 (50 אירועים לפי הנתונים שבידינו). מקרים רבים של חילול בתי כנסת – לא פחות מ-104 (כולל הצתות) בשלוש השנים האחרונות, נרשמו גם כן.
התפתחות מדאיגה הייתה בקנדה. מספר האירועים האנטישמיים מכל הסוגים הוכפל משנת 2001 לשנת 2003; חמישית מאירועי 2003, למעלה מ-100 אירועים, הם אירועים של אלימות מילולית ופיזית כנגד פרטים, בעיקר סטודנטים ותלמידים בבתי-ספר, ו-26 מקרים נרשמו כאירועים אלימים. לפי נתוני ארגון בני-ברית בקנדה, שנת 2003 הייתה השנה הגרועה ביותר ב-20 השנים האחרונות, שנה בה היהודים חשו, כי "באופן כלשהו ניתנה 'רשות' לאיבה גלויה" נגדם.
בארצות-הברית, מספר האירועים האנטישמיים על סוגיהם השונים נותר כשהייה ב-7 השנים האחרונות (1500-1600 אירועים בשנה). בשנת 2003 היו 5 אירועים חמורים, והטרדה נרשמה ב-60% מכלל האירועים. הייתה ירידה מעודדת של 36% באירועים בקמפוסים, אולי בשל "תגובה יעילה יותר מצד הממונים בקמפוסים ומצד סטודנטים יהודים", לפי הדו"ח לשנת 2003 של הליגה נגד השמצה.
יצויין כי אנשי המכון קובעיםפ שהעלייה במספר האירועים האלימים בגרמניה מ-19 אירועים בשנת 2002 ל-34 אירועים בשנת 2003 מפתיעה, שכן בגרמניה, בשל עברה, קיימת מערכת של פיקוח ואכיפה חזקה יותר מאשר במדינות אירופה האחרות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון, כי העלייה הייתה בחילול בתי קברות ולא בפגיעה בבני אדם.
ברוסיה המצב נותר במידה רבה כפי שהיה, וקיימים שם קשיים דומים בהבחנה בין פשעים לבין אירועים אנטישמיים אלימים – 37 מקרים בשנת 2003.
אנשי המכון אומרים כי על-אף החשיבות של המעקב אחר המספרים, במיוחד של האירועים האלימים, יש להודות, שמעקב מעין זה הינו בעייתי ומוגבל. ראשית, למרות שהמדינות השונות והארגונים היהודיים מעניקים לנושא תשומת לב רבה יותר, עדיין אין הגדרה מדויקת, המקובלת על כל גופי המעקב ברחבי העולם, לאירוע אלים, או אף לאירוע אנטישמי. שנית, הדיוק במעקב תלוי ביחסים בין חברי כל קהילה לבין השלטונות, כמו גם באמצעים המודרניים והדמוקרטיים להם זקוק המעקב. לכן, לקהילות ולפרטים נוח יותר לעתים לדווח לקבוצות ולארגונים שמחוץ למדינתם. כתוצאה מכך נוצר פר בין הנתונים הנאספים במדינה מסוימת לבין אלה הנאספים מחוצה לה. שלישית, המדינות שונות זו מזו בהלך הרוח שלהן ובמסורותיהן: הביטוי "יהודי מלוכלך" כאשר הוא נאמר באוקראינה אינו גורר אותה התגובה כמו בצרפת או בבריטניה. רביעית, חומרת המקרים חשובה הרבה יותר מן המספרים עצמם, וכך גם האובייקטים נגדם מופנים אירועים אלה: פיצוצם של שני בתי הכנסת בטורקיה בנובמבר האחרון (2003) גרם למותם של 23 אנשים ולפציעתם של 300, אולם האירועים הללו נחשבים למקרה אחד של אירוע חמור, וכך גם כל אחד מן האירועים במרוקו. לעתים, התוצאות מתגלות כחמורות פחות מאשר הפוגעים התכוונו, אבל בכל זאת יש לראות את המקרה כלא פחות חמור לאור תוצאותיו האפשריות. כך גם הכאתו של ילד יהודי בחצר בית-ספר יכולה להיראות כתגרה רגילה בין ילדים ואז תהיה מסווגת כאירוע שולי, אבל אופיים החוזר ונשנה של אירועים כאלה הופך אותם לתופעה, שיש לתת עליה את הדעת ולסווג אותה כאלימות על רקע אנטישמי.
העובדה, כי היהודים מהווים מטרה מוגדרת וכי חלה עלייה בחומרת ההתקפות על פרטים ובתי כנסת, הובילה לדעה, החוזרת ונשמעת לעתים קרובות, ש"אנו שוב בשנות ה-30". הרקע לדעה זו הוא האלימות, המבוצעת בעיקר על-ידי מהגרים מוסלמים באירופה, שמצטרפת אל הרגשות העוינים הכלליים כלפי ישראל והיהודים. אלה מקורם בתרבויות המקומיות והם באים לידי ביטוי באופן מילולי וחזותי כאחד, מלבים ומזינים את האלימות. דוגמאות מן התקופה האחרונה לרגשות מעין אלה ניתן למצוא בספרד, באיטליה, ביוון ובארצות סקנדינביה. הזיקה בין האווירה העוינת והאלימות היא שהביאה לאמירה "שחזרנו לשנות ה-30".
ובצד הנתונים המדאיגים, מידע מעודד מבחינה מסויימת והיא ההתמודדות היהודית והממשלתית מול התופעות: על-אף המודעות המלאה להסלמה בפעילות האנטישמית, המודעות היהודית נמצאת היום במישור שונה לחלוטין. לקחי השואה ומלחמת העולם השנייה לימדו את היהודים ואת ארגוניהם לשמור על ערנות, אך גם לא-יהודים מוכנים, בעזרת חינוך וחקיקה, להילחם באפליה ובאנטישמיות כצורה של גזענות. לכן, שלילת זכויות האזרח מן היהודים (או מכל קבוצה אחרת), נושא מרכזי בשנות ה-30, אינה אפשרית עוד. ממשלת ארצות-הברית אימצה עמדה תקיפה כנגד האנטישמיות, והוותיקן, תחת הנהגתו של האפיפיור הנוכחי, יוחנן פאולוס ה-2, גינה את האנטישמיות וניסה, גם אם לא תמיד בהצלחה רבה, להוציא אל הפועל את רעיונותיו המהפכניים משנת 1965. הרבה מן האנטישמיות הנוכחית מקורה בחוגים מוסלמיים קיצוניים, אך העולם המוסלמי הינו בעל גבולות גיאוגרפיים רחבים ואוכלוסייה מרובה, הכוללת גם מתונים וגם קנאים, והוא חסר את אותה האחידות האידיאולוגית של המשטר הנאצי; ונוסף לכל אלה מדינת ישראל מהווה חוף מבטחים ומרכז פעילות, אשר, גם אם הינו פחות בטוח בתקופה האחרונה ממה שאמור היה להיות, היה חסר מאד בשנות ה-30.
במכון אומרים כי ההבדל בין ההווה לבין שנות ה-30 בולט במיוחד בתחום הבא: המודעות לאנטישמיות וניתוחה פותחו על-ידי מספר רב של מחקרים, סקרי דעת קהל, כנסים וסמינרים בינלאומיים, אשר רבים מהם מאורגנים ויוצאים אל הפועל מטעמם של ארגונים לא-יהודים. מחקר מעין זה נערך על ידי המרכז לחקר האנטישמיות ב-Technische Universitat בברלין בראשות הפרופסור וולפגאנג בנץ לפי בקשת המרכז האירופאי למעקב אחר גזענות ושנאת זרים (EUMC), שבסיסו בווינה והוא ממומן על-ידי האיחוד האירופאי. תוצאותיו לא פורסמו במשך תשעה חודשים (מרץ-נובמבר 2003), קרוב לוודאי משום שהוא הראה, כי חוגים מוסלמיים רדיקלים וארגוני שמאל, ולא בהכרח חוגים ימניים קיצוניים, הם שליבוּ את האנטישמיות תוך שיתוף פעולה וקבלת השראה האחד מן השני, מצב בעל השלכות פוליטיות כבדות משקל. המרכז האירופי פרסם זה עתה דו"ח שכנגד, שהגיע לידינו ממש עם כתיבת שורות אלה והסיכום השנתי שלהלן. דו"ח זה בוודאי יעורר מחלוקות, משום שהוא חולק על הדו"ח הקודם שנכתב בברלין, בייחוד בנוגע לזהותם של מבצעי מעשי האלימות. הדו"ח החדש מוריד מערכן של עדויות האנשים שנפגעו מאירועים אלה, נמנע מלהצביע באופן חד משמעי על מהגרים מוסלמים צעירים כמקור העיקרי לאלימות, וממשיך להדגיש את חלקו של הימין הקיצוני תוך התעלמות מעלית חלקם של חוגי שמאל. הדו"ח נרתע מלומר שאנטי-ציונות היא לעתים כסות לאנטישמיות ומדיון בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כביטוי לאנטישמיות. על כל פנים, עצם הוויכוח מעורר מודעות לנושא.
סקרי דעת קהל מבוצעים במדינות רבות על מנת לעמוד על יחסם של לא-יהודים אל היהודים במדינתם. כנסים רבים התקיימו, החל בזה שנערך בשטוקהולם בינואר 2003, ביוזמת ראש ממשלת שבדיה גורן פרסון (אשר התכנס מאז שלוש פעמים נוספות), כנס הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) בווינה (ביוני 2003), כנס נציבות האיחוד האירופאי בבריסל (במרץ 2004), בבית אנה פראנק אמסטרדם (באפריל 2003), וכלה בכנס גדול שני של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה בברלין שיתקיים בשלהי אפריל 2004, ולא נזכיר כנסים רבים אחרים, אשר ממומנים על-ידי חוגים קהילתיים ואקדמיים, בהם משתתפים פילוסופים, מחברים וחוקרים, הדנים ומתעמקים באנטישמיות החדשה; כל זה לא היה קיים בשנות ה-30.
הנושא החשוב ביותר, אשר עולה ממרבית המחקרים, הניתוחים והדיונים, הינו הצורך להגדיר מתי אנטי-ציונות ואנטי-ישראליות מוכתמות באנטישמיות. זה קורה:
- כאשר השפה, הדימויים והמאפיינים, אשר מיוחסים לישראל, ספוגים בדימויים אנטישמיים ידועים.
- כאשר ישראלים ויהודים מתוארים כרוע עולמי, מואשמים באסונות חובקי עולם ומושווים לנאצים, הרוע המוחלט.
- כאשר ישראלים, ויהודים התומכים במדינת ישראל, מסומנים ומותקפים ומקבלים יחס שהוא ללא כל פרופורציה לאירוע הנדון או בהשוואה למעשיהם של בני עמים אחרים.
- כאשר אין מכירים בעצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית.
- כאשר השואה מסולפת והופכת לנשק פוליטי, בטענה שהיהודים משתמשים בה על מנת לזכות בתמיכה כספית ובהון פוליטי. (ש)
צוות המכון מנה 360 אירועים חמורים ברחבי העולם, מהם 30 פיגועים (כמו ירי, דקירות, פיצוצים והצתות) ו-330 אירועי אלימות חמורים (כלומר, התקפות פיזיות תוך שימוש בנשק וונדליזם). זוהי עלייה משמעותית לעומת שנת 2002, בה נרשמו 311 אירועים חמורים. חמש המדינות, שבהן שיעור האירועים האנטישמיים הוא הגבוה ביותר, הן צרפת, בריטניה, רוסיה, גרמניה וקנדה.
בצרפת הייתה, לפי נתוני השירות להגנת הקהילה היהודית (SPCJ), ירידה קלה מ-517 ביטויי אנטישמיות מכל הסוגים בשנת 2002 ל-503 ביטויים בשנת 2003. כמו כן נרשמה ירידה במספר ההצתות של בתי כנסת ומוסדות יהודיים אחרים, 9 בשנת 2003 לעומת 29 בשנת 2002, וייתכן שירידה זו מצביעה על מתן הגנה טובה יותר למוסדות היהודיים מצד הממשלה הצרפתית. עם זאת, גדל מספרם הכולל של אירועי האלימות ל-233 בשנת 2003 (בהשוואה ל-185 אירועים בשנת 2002), מהם 100 אירועים של פגיעה פיזית (לעומת 75 אירועים כאלה בשנת 2002). בתוך אלה היו 71 אירועים חמורים. בצרפת בולטת במיוחד העלייה בפגיעות הפיזיות בעוברי אורח ובבתי-ספר.
מגמה זהה נתגלתה בבריטניה, שם נרשמו כ-90 אירועים של אלימות מילולית ופיזית, בעיקר כנגד סטודנטים "הממשיכים לעסוק בשלהם כדרכם", לפי אגף הביטחון של ועד השליחים הבריטי, אשר רשם עלייה של 15% באירועים האלימים, מ-42 אירועים בשנת 2002 ל-54 אירועים בשנת 2003 (50 אירועים לפי הנתונים שבידינו). מקרים רבים של חילול בתי כנסת – לא פחות מ-104 (כולל הצתות) בשלוש השנים האחרונות, נרשמו גם כן.
התפתחות מדאיגה הייתה בקנדה. מספר האירועים האנטישמיים מכל הסוגים הוכפל משנת 2001 לשנת 2003; חמישית מאירועי 2003, למעלה מ-100 אירועים, הם אירועים של אלימות מילולית ופיזית כנגד פרטים, בעיקר סטודנטים ותלמידים בבתי-ספר, ו-26 מקרים נרשמו כאירועים אלימים. לפי נתוני ארגון בני-ברית בקנדה, שנת 2003 הייתה השנה הגרועה ביותר ב-20 השנים האחרונות, שנה בה היהודים חשו, כי "באופן כלשהו ניתנה 'רשות' לאיבה גלויה" נגדם.
בארצות-הברית, מספר האירועים האנטישמיים על סוגיהם השונים נותר כשהייה ב-7 השנים האחרונות (1500-1600 אירועים בשנה). בשנת 2003 היו 5 אירועים חמורים, והטרדה נרשמה ב-60% מכלל האירועים. הייתה ירידה מעודדת של 36% באירועים בקמפוסים, אולי בשל "תגובה יעילה יותר מצד הממונים בקמפוסים ומצד סטודנטים יהודים", לפי הדו"ח לשנת 2003 של הליגה נגד השמצה.
יצויין כי אנשי המכון קובעיםפ שהעלייה במספר האירועים האלימים בגרמניה מ-19 אירועים בשנת 2002 ל-34 אירועים בשנת 2003 מפתיעה, שכן בגרמניה, בשל עברה, קיימת מערכת של פיקוח ואכיפה חזקה יותר מאשר במדינות אירופה האחרות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון, כי העלייה הייתה בחילול בתי קברות ולא בפגיעה בבני אדם.
ברוסיה המצב נותר במידה רבה כפי שהיה, וקיימים שם קשיים דומים בהבחנה בין פשעים לבין אירועים אנטישמיים אלימים – 37 מקרים בשנת 2003.
אנשי המכון אומרים כי על-אף החשיבות של המעקב אחר המספרים, במיוחד של האירועים האלימים, יש להודות, שמעקב מעין זה הינו בעייתי ומוגבל. ראשית, למרות שהמדינות השונות והארגונים היהודיים מעניקים לנושא תשומת לב רבה יותר, עדיין אין הגדרה מדויקת, המקובלת על כל גופי המעקב ברחבי העולם, לאירוע אלים, או אף לאירוע אנטישמי. שנית, הדיוק במעקב תלוי ביחסים בין חברי כל קהילה לבין השלטונות, כמו גם באמצעים המודרניים והדמוקרטיים להם זקוק המעקב. לכן, לקהילות ולפרטים נוח יותר לעתים לדווח לקבוצות ולארגונים שמחוץ למדינתם. כתוצאה מכך נוצר פר בין הנתונים הנאספים במדינה מסוימת לבין אלה הנאספים מחוצה לה. שלישית, המדינות שונות זו מזו בהלך הרוח שלהן ובמסורותיהן: הביטוי "יהודי מלוכלך" כאשר הוא נאמר באוקראינה אינו גורר אותה התגובה כמו בצרפת או בבריטניה. רביעית, חומרת המקרים חשובה הרבה יותר מן המספרים עצמם, וכך גם האובייקטים נגדם מופנים אירועים אלה: פיצוצם של שני בתי הכנסת בטורקיה בנובמבר האחרון (2003) גרם למותם של 23 אנשים ולפציעתם של 300, אולם האירועים הללו נחשבים למקרה אחד של אירוע חמור, וכך גם כל אחד מן האירועים במרוקו. לעתים, התוצאות מתגלות כחמורות פחות מאשר הפוגעים התכוונו, אבל בכל זאת יש לראות את המקרה כלא פחות חמור לאור תוצאותיו האפשריות. כך גם הכאתו של ילד יהודי בחצר בית-ספר יכולה להיראות כתגרה רגילה בין ילדים ואז תהיה מסווגת כאירוע שולי, אבל אופיים החוזר ונשנה של אירועים כאלה הופך אותם לתופעה, שיש לתת עליה את הדעת ולסווג אותה כאלימות על רקע אנטישמי.
העובדה, כי היהודים מהווים מטרה מוגדרת וכי חלה עלייה בחומרת ההתקפות על פרטים ובתי כנסת, הובילה לדעה, החוזרת ונשמעת לעתים קרובות, ש"אנו שוב בשנות ה-30". הרקע לדעה זו הוא האלימות, המבוצעת בעיקר על-ידי מהגרים מוסלמים באירופה, שמצטרפת אל הרגשות העוינים הכלליים כלפי ישראל והיהודים. אלה מקורם בתרבויות המקומיות והם באים לידי ביטוי באופן מילולי וחזותי כאחד, מלבים ומזינים את האלימות. דוגמאות מן התקופה האחרונה לרגשות מעין אלה ניתן למצוא בספרד, באיטליה, ביוון ובארצות סקנדינביה. הזיקה בין האווירה העוינת והאלימות היא שהביאה לאמירה "שחזרנו לשנות ה-30".
ובצד הנתונים המדאיגים, מידע מעודד מבחינה מסויימת והיא ההתמודדות היהודית והממשלתית מול התופעות: על-אף המודעות המלאה להסלמה בפעילות האנטישמית, המודעות היהודית נמצאת היום במישור שונה לחלוטין. לקחי השואה ומלחמת העולם השנייה לימדו את היהודים ואת ארגוניהם לשמור על ערנות, אך גם לא-יהודים מוכנים, בעזרת חינוך וחקיקה, להילחם באפליה ובאנטישמיות כצורה של גזענות. לכן, שלילת זכויות האזרח מן היהודים (או מכל קבוצה אחרת), נושא מרכזי בשנות ה-30, אינה אפשרית עוד. ממשלת ארצות-הברית אימצה עמדה תקיפה כנגד האנטישמיות, והוותיקן, תחת הנהגתו של האפיפיור הנוכחי, יוחנן פאולוס ה-2, גינה את האנטישמיות וניסה, גם אם לא תמיד בהצלחה רבה, להוציא אל הפועל את רעיונותיו המהפכניים משנת 1965. הרבה מן האנטישמיות הנוכחית מקורה בחוגים מוסלמיים קיצוניים, אך העולם המוסלמי הינו בעל גבולות גיאוגרפיים רחבים ואוכלוסייה מרובה, הכוללת גם מתונים וגם קנאים, והוא חסר את אותה האחידות האידיאולוגית של המשטר הנאצי; ונוסף לכל אלה מדינת ישראל מהווה חוף מבטחים ומרכז פעילות, אשר, גם אם הינו פחות בטוח בתקופה האחרונה ממה שאמור היה להיות, היה חסר מאד בשנות ה-30.
במכון אומרים כי ההבדל בין ההווה לבין שנות ה-30 בולט במיוחד בתחום הבא: המודעות לאנטישמיות וניתוחה פותחו על-ידי מספר רב של מחקרים, סקרי דעת קהל, כנסים וסמינרים בינלאומיים, אשר רבים מהם מאורגנים ויוצאים אל הפועל מטעמם של ארגונים לא-יהודים. מחקר מעין זה נערך על ידי המרכז לחקר האנטישמיות ב-Technische Universitat בברלין בראשות הפרופסור וולפגאנג בנץ לפי בקשת המרכז האירופאי למעקב אחר גזענות ושנאת זרים (EUMC), שבסיסו בווינה והוא ממומן על-ידי האיחוד האירופאי. תוצאותיו לא פורסמו במשך תשעה חודשים (מרץ-נובמבר 2003), קרוב לוודאי משום שהוא הראה, כי חוגים מוסלמיים רדיקלים וארגוני שמאל, ולא בהכרח חוגים ימניים קיצוניים, הם שליבוּ את האנטישמיות תוך שיתוף פעולה וקבלת השראה האחד מן השני, מצב בעל השלכות פוליטיות כבדות משקל. המרכז האירופי פרסם זה עתה דו"ח שכנגד, שהגיע לידינו ממש עם כתיבת שורות אלה והסיכום השנתי שלהלן. דו"ח זה בוודאי יעורר מחלוקות, משום שהוא חולק על הדו"ח הקודם שנכתב בברלין, בייחוד בנוגע לזהותם של מבצעי מעשי האלימות. הדו"ח החדש מוריד מערכן של עדויות האנשים שנפגעו מאירועים אלה, נמנע מלהצביע באופן חד משמעי על מהגרים מוסלמים צעירים כמקור העיקרי לאלימות, וממשיך להדגיש את חלקו של הימין הקיצוני תוך התעלמות מעלית חלקם של חוגי שמאל. הדו"ח נרתע מלומר שאנטי-ציונות היא לעתים כסות לאנטישמיות ומדיון בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כביטוי לאנטישמיות. על כל פנים, עצם הוויכוח מעורר מודעות לנושא.
סקרי דעת קהל מבוצעים במדינות רבות על מנת לעמוד על יחסם של לא-יהודים אל היהודים במדינתם. כנסים רבים התקיימו, החל בזה שנערך בשטוקהולם בינואר 2003, ביוזמת ראש ממשלת שבדיה גורן פרסון (אשר התכנס מאז שלוש פעמים נוספות), כנס הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) בווינה (ביוני 2003), כנס נציבות האיחוד האירופאי בבריסל (במרץ 2004), בבית אנה פראנק אמסטרדם (באפריל 2003), וכלה בכנס גדול שני של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה בברלין שיתקיים בשלהי אפריל 2004, ולא נזכיר כנסים רבים אחרים, אשר ממומנים על-ידי חוגים קהילתיים ואקדמיים, בהם משתתפים פילוסופים, מחברים וחוקרים, הדנים ומתעמקים באנטישמיות החדשה; כל זה לא היה קיים בשנות ה-30.
הנושא החשוב ביותר, אשר עולה ממרבית המחקרים, הניתוחים והדיונים, הינו הצורך להגדיר מתי אנטי-ציונות ואנטי-ישראליות מוכתמות באנטישמיות. זה קורה:
- כאשר השפה, הדימויים והמאפיינים, אשר מיוחסים לישראל, ספוגים בדימויים אנטישמיים ידועים.
- כאשר ישראלים ויהודים מתוארים כרוע עולמי, מואשמים באסונות חובקי עולם ומושווים לנאצים, הרוע המוחלט.
- כאשר ישראלים, ויהודים התומכים במדינת ישראל, מסומנים ומותקפים ומקבלים יחס שהוא ללא כל פרופורציה לאירוע הנדון או בהשוואה למעשיהם של בני עמים אחרים.
- כאשר אין מכירים בעצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית.
- כאשר השואה מסולפת והופכת לנשק פוליטי, בטענה שהיהודים משתמשים בה על מנת לזכות בתמיכה כספית ובהון פוליטי. (ש)