שלשת שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים צבי זילברטל, משה דרורי ויעקב צבן, דנו בצהרים את אלי פימשטיין למאסר עולם שהוא העונש המקסימלי הקבוע בחוק.
אלי פימשטיין סירב לומר דבר לאחר גזר הדין, אולם עם כניסתו לאולם אמר "אני לא מאחל לאף אחד טרגדיה כזו"
השופטים קבעו כי פימשטיין היה מסוגל וכי זוהי תוצאה של מה שכינו "אישיותו הנרקסיסטית". לדבריהם יכול היה פימשטיין להימנע מהרצח "שנבע מתוך מחשבה מופרעת". השופטים ציינו כי "מדובר ברצח מתוכנן שבוצע בקור רוח מזוויע".
פימשטיין עצמו טען כי התרופות שקיבל נגד הדיכאון שבו היה שרוי "הרגו אותו" והם שגרמו לו לבצע את המעשה. עורכי דינו הודיעו כי הם שוקלים כעת אם לערער על גזר הדין בטענה שהתרופות השפיעו על מעשה הרצח.
השופטים התיחסו גם לענין התרופות ואמרו כי "אפשר שהתרופה סייעה לרוצח לבצע את הרצח ללא קושי אך היא לא שללה ממנו את כושר הבחירה".
אמה של הודיה ז"ל לא הגיעה לאולם בית המשפט. הסב ד"ר אריק קדם אמר בתום המשפט כי "אי אפשר כעת לדבר על רגשות, במסגרת החוק זו התוצאה היחידה האפשרית".
רצח הפעוטה בוצע בדצמבר 2002 עת הגיע הודיה בת השנתיים לבלות את השבת בביתו של אביה בקרית יובל בירושלים. אלי פימשטיין חי בנפרד מהאם רוני קדם.
פימשטיין הכניס את בתו הקטנה לאמבטיה ולאחר זמן מה אחז בה בחוזקה כשהיא מתחת למים והטביע אותה. לאחר שהבחין כי איננה בין החיים הוציא אותה מהמים, הלביש אותה והכניס את הגופה אל תיק גדול שהכין לשם כך.
פימשטיין לקח את גופת בתו אל חורשה שבה כרה בור מספר ימים לפני הרצח הטיל את גופת בתו לבור כסה אותה בעפר וטשטש את המקום.
לאחר מכן התקשר למשטרה והודיע כי בתו נעלמה. במשך ימים אחדים חיפשו שוטרים, חילים ואלפי מתנדבים אחר הילדה בעוד פימשטיין פונה אליהם בבכי תמרורים, מודה להם ומבקש עזרה.
המשטרה חשדה כבר בשלבים הראשונים כי יד האב במעשה ובקשה מהאם לשתף עימה פעולה ו"להרגיע את האב" כדי שלא יחשוד.
לאחר שלשה ימים סיפר פועל למעבידו כי ראה אדם הדומה לתיאורו של פימשטיין כשהוא כורה בור ביער עמינדב. השוטרים הגיעו למקום איתרו את גופת הפעוטה ועצרו את פימשטיין שהודה מיד כי הוא רצח את בתו.
אלי פימשטיין סירב לומר דבר לאחר גזר הדין, אולם עם כניסתו לאולם אמר "אני לא מאחל לאף אחד טרגדיה כזו"
השופטים קבעו כי פימשטיין היה מסוגל וכי זוהי תוצאה של מה שכינו "אישיותו הנרקסיסטית". לדבריהם יכול היה פימשטיין להימנע מהרצח "שנבע מתוך מחשבה מופרעת". השופטים ציינו כי "מדובר ברצח מתוכנן שבוצע בקור רוח מזוויע".
פימשטיין עצמו טען כי התרופות שקיבל נגד הדיכאון שבו היה שרוי "הרגו אותו" והם שגרמו לו לבצע את המעשה. עורכי דינו הודיעו כי הם שוקלים כעת אם לערער על גזר הדין בטענה שהתרופות השפיעו על מעשה הרצח.
השופטים התיחסו גם לענין התרופות ואמרו כי "אפשר שהתרופה סייעה לרוצח לבצע את הרצח ללא קושי אך היא לא שללה ממנו את כושר הבחירה".
אמה של הודיה ז"ל לא הגיעה לאולם בית המשפט. הסב ד"ר אריק קדם אמר בתום המשפט כי "אי אפשר כעת לדבר על רגשות, במסגרת החוק זו התוצאה היחידה האפשרית".
רצח הפעוטה בוצע בדצמבר 2002 עת הגיע הודיה בת השנתיים לבלות את השבת בביתו של אביה בקרית יובל בירושלים. אלי פימשטיין חי בנפרד מהאם רוני קדם.
פימשטיין הכניס את בתו הקטנה לאמבטיה ולאחר זמן מה אחז בה בחוזקה כשהיא מתחת למים והטביע אותה. לאחר שהבחין כי איננה בין החיים הוציא אותה מהמים, הלביש אותה והכניס את הגופה אל תיק גדול שהכין לשם כך.
פימשטיין לקח את גופת בתו אל חורשה שבה כרה בור מספר ימים לפני הרצח הטיל את גופת בתו לבור כסה אותה בעפר וטשטש את המקום.
לאחר מכן התקשר למשטרה והודיע כי בתו נעלמה. במשך ימים אחדים חיפשו שוטרים, חילים ואלפי מתנדבים אחר הילדה בעוד פימשטיין פונה אליהם בבכי תמרורים, מודה להם ומבקש עזרה.
המשטרה חשדה כבר בשלבים הראשונים כי יד האב במעשה ובקשה מהאם לשתף עימה פעולה ו"להרגיע את האב" כדי שלא יחשוד.
לאחר שלשה ימים סיפר פועל למעבידו כי ראה אדם הדומה לתיאורו של פימשטיין כשהוא כורה בור ביער עמינדב. השוטרים הגיעו למקום איתרו את גופת הפעוטה ועצרו את פימשטיין שהודה מיד כי הוא רצח את בתו.