המשחק הציני והמשחק הציוני - תגובה לחיים ולדר

ד"ר יעקב אלטמן במכתב פתוח לסופר חיים ולדר בתגובה למאמרו "צוחקים על כולנו בעיניים".

ד"ר יעקב אלטמן , ח' בתמוז תשע"ח

ד"ר יעקב אלטמן
ד"ר יעקב אלטמן
עצמי

מאמרך היה מיועד לאזנים חרדיות, לחיזוק ההשקפה החרדית המתבדלת, ולא כביקורת המכוונת חיציה כלפי הכיפות הסרוגות. אבל כפי שיראה המעיין, דבריך מזמינים דיון וחשבון נפש.

אתה כותב: "מכיוון שצבא חייב להכיל אנשים שמוכנים להיהרג, והם (השמאלנים - י.א) לא. הם חייבים כמה שיותר אנשים חדורי אידיאולוגיה שיהיו מוכנים להיהרג בשבילם. אנשי הציונות הדתית מתאימים לזה כמו כפפה לאגרוף וכו' ". ובכן אתה סבור ומצהיר שאי אפשר להתקיים במזה"ת ללא צבא הכולל כמות משמעותית של חיילים המוכנים למסור את נפשם, כפשוטו - ולא כמדרשו בישיבה.

אכן הנך צודק, ואילו חלילה לא היה במדינתנו צבא יהודי שחייליו מוכנים להיהרג, היית אתה וחבריך לדעה נמלטים לאמריקה או ל'שנחאי'.  

אך המסקנה היוצאת מכך היא שאם ילכו אנשי הציונות הדתית בעצתך ובעקבות הגישה החרדית, ישארו בצבא רק אחד מעיר ושניים ממשפחה המוכנים לחרף את נפשם. ומי אפוא ינהל את המלחמה מול בני דודינו צמאי הדם ואכולי השנאה?

הרמטכ"ל איזנקוט וכמה מקודמיו הבינו זאת היטב, ובכל זאת הם נוקטים קו שיטתי מוּסווה, שלא לאפשֵר את קידום הכיפות הסרוגות לפיקוד העליון בצבא. מדוע איזנקוט אינו חושש שהחברֶה הדתיים לאומיים ימָנעו משירות קרבי כתגובת נגד לקיפוחם המתמשך.  תשובה: איזנקוט מודע היטב לאהבת העם והארץ השורה בציבור הציוני דתי, אהבה שורשית בלתי מותנית ובלתי מתפשרת. ציבור זה ספוג אחריות כבדה למדינת היהודים, והוא לעולם לא יזנח את צה"ל החיוני לקיומה של המדינה כפעולת נקמה במי שמקפח את חייליו ומעכב את קידומם לתפקידי מטכ"ל.

זו גם הסיבה שמַר נתניהו מרשה לעצמו לחבוט שוב ושוב באנשי הכיפות הסרוגות, הווה אומר הוא בטוח בנאמנותם, הוא אינו מעלה בדעתו תסריט כזה שהם 'ישרפו את המועדון'. מפני כך, דהיינו מן הטעם ההפוך, נוהג רה"מ בכפפות משי בחכי"ם הערביים ודרישותיהם, ולהבדיל מתנהל בזהירות ובוויתורים מפליגים גם כלפי החכי"ם החרדים.

אתה מוסיף ומציין: "ובה בשעה, אני חושב על גדולי הדור שלאורם הלכנו מאז ומעולם. כשאף אחד לא ראה את מה שהם הזקנים, החכמים ראו. לפחות אנחנו לא נמצאים במשחק הציני הזה מאז הקמת המדינה".

כבוד הסופר, אינך מדייק!  הזקנים והחכמים לא ראו הכל, וכבר העיר על כך הרב יששכר טייטאל הי"ד בספרו 'אם הבנים שמחה'. והרב מנחם זמבה הי"ד צוטט בפי הלל זיידמן (מראשי הקהילה בורשה), ביומנו: " לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל האומשלגפלאץ. היינו צריכים להתנגד, אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שוא. עם חכם ונבון – ניטל ממנו שכלו. האמנּו כל הזמן – אולי ושמא ואפשר... שגינו קשה... הייתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה, והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה... צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את הכול, ואנו צריכים היינו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם. ועכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב ...אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל" .

מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם בו יכול הציבור החרדי לשקוד על התורה מבלי הפרעה כלכלית או חובה צבאית - זו אותה ארץ ישראל ממש, שמראשית המאה ה-19, היתה לצנינים ולמוקצה בעיני ראשי אגודת ישראל, מחמת חילוניותה וציוֹניוּתה. וזאת, חרף זעקותיו ותחנוניו של הרב יעקב ריינעס זצ"ל שזיהה את ענני העתיד.

מלבד כמה טיפוסים הזויים אין מי שסבור ששכנינו הערבים יסתפקו במדינה לצד מדינה וכיו"ב. המזרחן פרופ' אלוף יהושפט הרכבי המנוח, שצידד בקו המחשבה של ה'מערך', כתב לפני עשרות שנים שקיימת אנטישמיות ערבית אשר אינה תולדת הסכסוך הטריטוריאלי, וגם אינה מיובאת מאירופה, אלא היא אנטישמיות ערבית מקורית. אי לכך, הרב ולדר, אינך חייב להשתתף במשחק הציני (כדבריך) אבל במשחק הציוני עליך להשתתף מפני שהוא המציאות האחת, וכפי שצוטט לעיל הרב זמבה, פיקחות אינה תחליף לעמידה בריאה מול העולם הריאלי.

מגמתי במאמר זה אינה להעיר או לתקוף את החברה החרדית או את רבניה. רק אציין שאני כציוני דתי, מוותר על ההטפה הנוטפת כבדרך אגב ממאמרך.

מאחר וזכית להפיץ סיפורים חינוכיים נאים מעוררי רגשות עדינים, האירה ד"ר חנה קטן בלשון רכה אך במסר חד, שטוב עשית לוּ כללת בספריך מעשים טובים של חיילים ומשפחותיהם.  

ילד שמנדד שנה מעיניו בכדי לשמור על סבו, ומאידך גיסא נמנע מלתת יד לסבתו כשהיא עולה 40 מדרגות עם שני סלים, איזה מין ילד הוא? הילד הזה הוא הילד הקורא בשקיקה את ספריך, ונתקע במחשבה שהעולם שייך לחסידה ולחברותיה או ליתד נאמן ונאמניו, ושלום עלייך נפשי. ספריך מחנכים למעשים טובים, ובצד זה מחנכים לחוסר הכרת הטוב כלפי חיילינו, ע"י השמטת סיפורי מעשים ציוניים ומחרפי נפש, שמתרחשים לאלפים ובאורח קבוע וארוך שנים. צר לומר זאת, אך כפל הפנים הזה הוא חינוך פגום מאוד.

מאחר והזכרת את חכמי הדור והזקנים, חוששני שאינך מעודכן עד תום בדעותיהם של גדולי התורה דהיום. שיעור ארוך ומפורט של הרב גרשון אדלשטיין שליט"א [דרכי החיזוק, תשע"ב], מבאר בבהירות מרובה את מעלתם של המתנדבים למען ישראל, כהרוגי לוד שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הוא מדקדק ומדגיש שכופרים גמורים ומחללי שבת, יזכו גם הם לשכר גדול, כי רגשות המוסר שלהם הנם אמיתיים ובלתי מזויפים, עיי"ש.

אהבת חסד אינה מצטמצמת בעשייה וברגש כלפי חוג מסוים, כי אם גם ביכולתו של אדם להרחיב את מעגל האנשים אשר כלפיהם הוא מחויב ורוצה להטיב להם. רעיון זה צייר ר' שמעון שקופ בבהירות וברוב פלפול, בהקדמתו המפורסמת ל'שערי יֹשֶר'.  

מסתבר אפוא שקִרבה רעיונית משמעותית, שורה בינותינו.

בברכה והערכה. יעקב