עו"ד קרפ נגד המתנחלים והגברים

המרקסיזם המגדרי משתמש בטכניקות שליטה בולשביקיות היפר-מתוחכמות שבבסיסן העיקרון העתיק הקרוי "הפרד ומשול".

גיל רונן , י"ג בשבט תש"ע

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7

הרודנות הפמיניסטית ממיסה תחילה את האהבה הרומנטית ומפרידה בין הגבר לאשה. במקביל היא מסיתה את האשה נגד הגבר ומשליטה אותה עליו. באותו זמן היא מספקת לאשה את הכלים שהיא זקוקה להם בכדי למנוע מהגבר להתמרד. מכיוון שהאשה תלויה במנגנון הפמיניסטי כדי להמשיך ולרדות בגבר, הרי שמי ששולט בפועל בחברה הוא המנגנון.

חלק מהקוראים זוכרים את דו"ח הוועדה בראשות עו"ד יהודית קרפ על המתנחלים משנת 1982, אשר קדם לדו"ח ששון ביותר מ-20 שנה והניח את התשתית לרדיפת ציבור המתנחלים והחלשתם. פחות מכם יודעים שבעקבות לחצים פמיניסטיים מינה בשנת 1989 היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, ועדה בין-משרדית שבראשה עמדה אותה הגברת, עו"ד קרפ, "ללמוד" את סוגיית האלימות
חלק מהקוראים זוכרים את דו"ח הוועדה בראשות עו"ד יהודית קרפ על המתנחלים משנת 1982, אשר קדם לדו"ח ששון ביותר מ-20 שנה והניח את התשתית לרדיפת ציבור המתנחלים והחלשתם
במשפחה – נושא המשמש את התנועה המגדרית כקרדום לחפור בו בדרכה אל השלטון.

במסגרת יישום המלצות ועדת קרפ פרסמה המשטרה את הנחיה 03.300.226 בנושא מדיניות הטיפול באלימות בין בני זוג. בהנחיה צומצם כמעט לחלוטין שיקול הדעת של השוטר לגבי אופן הטיפול והחקירה בתלונות של נשים נגד בני הזוג שלהן, השוטר הונחה להתמקד באכיפת החוק, תוך הסתייעות ב"גורמים המטפלים” (“הגורמים המטפלים”, בשפת הסתרים הפמיניסטית, מתייחס למערכות שהפמיניסטיות חזקות בהן, כמו מערך הפסיכולוגיה והרווחה, בניגוד למשטרה, שם תמיד יהיה רוב גברי).

ההנחיה גם הסדירה מחדש את אופן קבלת התלונה במשטרה; הסיוע שעל השוטרים להושיט לנפגעת (שכן תמיד מדובר באישה, מבחינתן); החלטות בדבר מעצר החשוד בעבירה; הגשת התיק לתביעה וכו'. כאמור, לא פחות חשובה מההנחיות עצמן היתה העובדה שהשוטרים חונכו שיש רק סוג אחד של תלונה על אלימות במשפחה: תלונה שמגישה אישה, על אלימות של גבר. תלונות של גברים נגד נשים, או של קטינים נגד נשים, בגין אלימות כלפי גברים, נשים, זקנים או ילדים – פשוט לא קיימות. השוטרים גם חונכו, באמצעות ההנחיות שניתנו ואלה שלא ניתנו, שכל התלונות האלה הן בהכרח נכונות וכי אין בכלל תלונות שקריות.

לקיחת נשק לצמיתות

כחלק מהתהליך שהחל עם ועדת קרפ בשנת 1991 חוקקה הכנסת את החוק למניעת אלימות במשפחה, אשר איפשר לבתי המשפט להוציא צווי הגנה, לתקופה של עד שלושה חודשים, נגד מי ש"נהג באלימות בבן משפחתו, ביצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין; התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין; התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו".

החוק גם מאפשר לקחת מהאדם שאשה התלוננה נגדו את הזכות להחזיק נשק, כאשר תקופת מניעת נשיאת הנשק אינה מוגבלת לתקופה שעבורה ניתן צו הגנה/הרחקה, ויכולה גם להימשך לצמיתות.

הניסוח של החוק נייטרלי לכאורה מבחינת מין החשוד אבל בין השורות אתה למד כי כוונת המחוקק לגברים בלבד. החיבור בין אלימות במשפחה (שאיננה עבירה נדירה בקרב נשים, במיוחד אם מדובר באלימות כלפי ילדים) לבין עבירות מין (שהן עבירות פחות נפוצות מאשר אלימות במשפחה, אך הרבה יותר אופייניות לגברים מאשר לנשים) הוא מניפולטיבי ונועד להעביר מסר תודעתי סמוי אך ברור לפיו החוק מיועד לשימוש נגד גברים בלבד. ההתייחסות אל מי שהתנהג "באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו", מבלי להגדיר כלל מהו "ניהול סביר", מעניקה לחוק מסגרת בולשביקית קלאסית, שכן היא מאפשרת בעצם להוציא צו הגנה/הרחקה נגד כל אדם. לכאורה, אדם יכול לטעון שהעובדה שאשתו מרבה לדבר בטלפון מפריעה לו לנהל את חייו באופן סביר, ולגרום להוצאתה מהבית בצו בית משפט.

בפועל, כאמור, החוק מלווה בקריצות שמבהירות שהוא מיועד רק נגד מין אחד. הדוגמה הבולטת היא סעיף 11 לחוק הקובע כי רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, שוטר, פסיכולוג, עורך דין, איש דת וכו' אשר טיפל באדם והתרשם כי אותו אדם הוא קורבן של אלימות במשפחה, יהיה חייב לדווח על כך ל"גורמים המטפלים" (ראה לעיל). אמנם לא נכתב שם כי הכוונה לנשים בלבד, אבל מצויין במפורש, פעמיים, שביצוע הסעיף ייעשה תחת פיקוחה של ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה. מי שצריך להבין – מבין.

אלימות כלפי גבינה


אני נתקל לא פעם בסיפורים אבסורדיים – לדוגמה, אדם שהורחק מביתו לחמישה ימים משום שהשליך מיכל של גבינת לבנה על הרצפה
בשנים שבהן אני מנסה – ולו במעט – לסייע לאזרחים גברים שנקלעו למלתעות מכונת הדיכוי הפמיניסטית, אני נתקל לא פעם בסיפורים אבסורדיים – לדוגמה, אדם שהורחק מביתו לחמישה ימים משום שהשליך מיכל של גבינת לבנה על הרצפה, או אשה גרושה שסיפרה לי כי הרחיקה את בעלה מהבית משום שהיה אלים – לא כלפיה או כלפי הילדים, חלילה, אלא "כלפי חפצים". ממתי זורקים אבא לילדים מהבית של עצמו בגלל "אלימות כלפי חפצים"? זו תוצאת החקיקה הזו, ואין ספק שמי שחוקק אותה ידע שהיא תוביל אליה.

בשנת 1996 תוקן חוק העונשין, אשר היה עד אז נטול אפליות מיניות, באופן המכפיל את העונש לגבי מי שעובר עבירת אלימות כלפי בן הזוג (כלומר בת הזוג). מעבר להחמרת הענישה יש  לתיקון גם משמעות מבחינה משטרתית, משום שהעבירה של אלימות בין בני זוג הפכה מסוג "עוון" לעבירה מסוג "פשע". סמכות הסגירה של תיקי החקירה מחוסר עניין לציבור, או מחוסר ראיות, הופקעה מהמשטרה והועברה לפרקליטות המחוז, שהיא 85% נשית ומעוז של מגדריזם. מאידך הורחבו סמכותיותם של השוטרים בעניין מעצר חשודים באלימות כלפי בן (כלומר בת) משפחה.

כמו דו"ח קרפ על המתנחלים, גם דו"ח קרפ על הגברים שם לו למטרה להפריד בין יהודים לבין כלי הנשק שלהם. דרך אחת שבה אנשי אקדמיה ניאו-מרקסיסטיים לוקחים מיהודי את נשקו היא לומר שהוא משמש אותו נגד ערבים חפים מפשע. דרך אחרת היא לטעון שהוא משמש אותו בכדי לפגוע באשתו.

פרופ' ברוך מרזל

תארו לעצמכם שברוך מרזל ואיתמר בן-גביר היו פרופסורים באוניברסיטת אריאל, וכי הם היו מקימים שם חוג ל"מדעים אתניים". במסגרת חוג זה היה הפרופסור מרזל עורך מחקר מקיף על דפוסי אלימות בין ערבים ליהודים ו"מגלה" שב-99% מהעימותים בין יהודים לערבים, הערבי אשם. הפרופסור בן גביר היה יוזם, בשותפות עם פוליטיקאים מהימין, את הקמתה של "ועדה לקידום מעמד היהודים" בכנסת, וועדה זו היתה ניזונה מה"מחקרים" של החוג למדעים אתניים בבואה לחוקק חוקים המגבילים את זכויותיהם
השמאל משקיע עשרות מיליוני דולרים מדי שנה בנשים “שלו”, עורך עבורן "סדנאות העצמה" והשתלמויות, ו"מקדם" אותן למסלולי קריירה, תוך ערעור האיזון וההשלמה בין תפקידי המינים, הרס מכוון של התא המשפחתי ועידוד הגירושין
האזרחיות של ערבים, ומעניקות למעשה לכל יהודי סמכות מעצר נגד כל ערבי.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את חייהם של הערבים במדינה שכזו? הרי הם היו מתביישים וחוששים ללכת ברחוב. אחרי עשור או שניים של דיכוי שכזה היה מתפתח זן חדש של ערבי – נשלט, מבוהל ומסורס נפשית. 

כעת קחו את התיאור הזה, החליפו "ערבי" ב"גבר יהודי" ו"יהודי" ב"אשה", קיראו "מדעי מגדר" במקום "מדעים אתניים", ותקבלו בדיוק את מה שהשמאל הקיצוני עשה בתחכום רב בעשרות השנים האחרונות. השמאל משקיע עשרות מיליוני דולרים מדי שנה בנשים “שלו”, עורך עבורן "סדנאות העצמה" והשתלמויות, ו"מקדם" אותן למסלולי קריירה, תוך ערעור האיזון וההשלמה בין תפקידי המינים, הרס מכוון של התא המשפחתי ועידוד הגירושין. תוך כדי כך הוא מלעיט את הנשים בתורה פציפיסטית-פמיניסטית אבסורדית לפיה צבא (יהודי) הוא דבר גברי ורע. התוצאה היא גוש עצום של נשים בעמדות מפתח, אם במסגרת מקצועית ואם בתפקידי אשתו-של (כמו עליזה אולמרט), שמפעילות לחץ שמאלני-קיצוני על כל המערכות כולן ואף פועל מתוך המערכות, כולל צה"ל.

מצד אחד, קשה להסביר את מהות הפמיניזם לקוראי ערוץ 7 התמימים משום שתהליך הפמיניזציה עוד לא היכה בציבור הדתי בעוצמה שבה הוא מכה את הציבור הכללי. הנשים הדתיות שאני מכיר עדיין אוהבות גברים, מתחתנות עמם ויולדות להם ילדים, והן לא הופכות את בעליהן לעבדי מזונות באותה קלילות שבה עושות זאת אחיותיהן החילוניות. מצד שני, קל יותר לדבר עם הדתיים כי הם פחות שטופי-מוח ויותר שפויים, בזכות הדת. ככל שיקדים הציבור הדתי-לאומי להבין את הפוליטיקה של השמאל המגדרי, כן ייטב – בין השאר משום שיש בהבנה הזו פתח למהלכים בתחום האקדמי ולכריתת בריתות פוליטיות אסטרטגיות אשר עשויות לחזק עד מאוד את הגוש הלאומי ולנטרל סופית את השמאל.

פרקים קודמים בסדרה "שלטון השמאל דרך ארגוני הנשים":