עבר עריכה על ידי כל העולם במה בתאריך י"ד באב תשע"ח 02:06
שוב היא מתקשרת. הבטן מתהפכת. ובהחלטה מהירה אני משתיקה את הצלצול הטורדני. מסננת. עוד פעם.
היא לא מתייאשת, ומתקשרת שוב.
משתיקה וחושבת. נזכרת. כמה התלבטתי לפני כל פעם שהתקשרתי אליה. כמה רציתי שהיא תענה מיד, שלא אצטרך להתקשר שוב או להתאכזב. כמה רציתי שגם היא תתקשר אליי, אבל אני אענה לה מהר בלי שתצטרך לחכות ולהתאכזב. איך בכל פעם שהיא התקשרה- הלב שלי ניתר משמחה והתרחב מאהבה, קרבה.
אני יודעת שזה לא הוגן. שנעלמתי לה פתאום בלי שום הסברים. אבל מה אני יכולה לעשות?! טוב לי הריחוק הזה, לפחות עכשיו.
היא לא עזבה אותי, אני שומעת אותה בתוכי כל הזמן. שומעת את הקול שלה, שכל כך אהבתי (ועכשיו?! כבר לא??), מדבר אליי, רואה את הפנים שלה, העיניים שאפשר לטבוע בהן מרוב עומק, מרוב הקשבה. הן מסתכלות עליי, מביטות בי מכל פינה, לפעמים באכזבה. לפעמים בכאב. או סתם בשתיקה שמדברת יותר מכל המילים שבעולם. אני שומעת אותה מגיבה לכל סיטואציה בה אני נתקלת, לפעמים אני מקשיבה לקולה ה.. (מה בעצם?? מלטף?? אהוב?? אוהב??) ולפעמים אני מתעלמת. מדחיקה. משתיקה.
שוב היא מתקשרת.
אוף. אני לא יכולה לענות לה!! עדיין לא! אין לי עדיין תשובות לשאלות שהיא רוצה לשאול!! או שיש לי ואני מחניקה אותן?! לא! אני לא יכולה!!
ושוב אני שומעת את קולה, מדבר אליי לאט, בכאב עצור. "אבל למה?? מה קרה??"
לא יודעת מה קרה!! פסדר?! אבל זה כבר קרה. ואין בי שום כח לשנות. (או שאולי אין בי רצון??) טוב לי ככה. אין לי מספיק אומץ. אומץ לנסות לספק תשובות. תשובות בשבילה. תשובות בשביל עצמי. אין לי כח לחפור בתוכי. ולהגיע לאמת. אין לי כח לחפש אותה. אין לי כח להתאמץ. אין לי כח להתמודד.
אולי אני פשוט בורחת??
אומרים שהזמן הוא הרופא הטוב בעולם. אז שיעבור כבר!!
כמה אפשר לסנן אותה?? כמה אפשר להתחמק? לברוח. להתחבא. להכאיב.
אני יודעת שמתישהו אני אמצא תשובות ואתגבר על הפחד.
אני יודעת שאחזור אליה.
אילו רק יכולתי לומר לה כמה דברים.
הייתי אומרת לה שלמרות הכל אני אוהבת אותה.
כן. אוהבת.
ועד כמה היא משמעותית לי. גם במצב הזה. של ריחוק.
ועד כמה היא חלק מהחיים שלי.
ועד כמה אני לא רוצה להכאיב לה. באמת.
אבל זה לא נשלט.
אילו רק יכולתי לספר לה שהבעיה לא בה.
זו רק אני שגדלתי. השתנתי.
אילו יכולתי לספר לה על הפחד המשתק מלחזור למקומות האפלים בהם הייתי כשהיא הייתה הבנאדם הקרוב והחשוב ביותר בשבילי.
ואז מגיע הקול האכזרי שנמצא שם תמיד ודואג להזכיר לי את נוכחותו התמידית בלי הפסקה.
"את חיה בסרט! סתם עושה פוזות!! את לא באמת חשובה לה. למה מי את?! מה את?! את חושבת שאת מכאיבה לה?? מאכזבת אותה?? למה נראה לך?!" הוא מלגלג, ומצליח לגעת ולהכאיב בנקודה הכי עמוקה שלי. הכי רגישה. הכי אמיתית. "הפסדת אותה במו ידייך!! לא חבל?! עד שמצאת אותה, עד שהתחברת אליה, עד שהתקרבת, עד שהיית שלמה עם עצמך, עד שאהבת, עד שהרגשת."
דיייייי!! אני עונה לו. טוב לי עכשיו!!
"טוב?! הלזה ייקרא טוב?!" הוא ממשיך להצליף ביהירות.
כן.
לא?
לא יודעת.
וזהו.
אשמח לתגובות.
חחח