אני לא הבנתי. אולי היא כן הבינה. אולי היא ראתה משהו אחר שאני לא ראיתי. כי זה היה לי כואב מידי להסתכל. אבל לה זה לא היה כואב. לה זה היה רגיל. והיא הביטה בי, במבט חודר. חודר הישר לתוך נשמתי הפצועה. אולי היא ניסתה לרפא אותי במבטה, אבל מבטה רק עשה את ההפך. הוא שטף אותי באש של כעס ותסכול, כאילו הראה לי עד כמה לה טוב ולי רע. כאילו הטיח היישר בפני את המציאות. את המזל הקשוח שלי, את הכאב האיום, זה שלי הכל מבעבע על אש רותחת מבפנים ולה הכל רגוע. וזה מכעיס. המבט שלה תסכל אותי עד שיגעון. החוסר צדק הזה. הבלבול העמוק שלי לצד החיוך הבוטח שלה, הפחד והכאב המייסר, לצד היציבות והאושר שלה, האכזבות, הכשלונות הקושי הצער שלי לצד ההצלחות, הניצחונות, והרוגע שבה. ובעיקר מבטה הראה לי את החיים הטובים שלה, לצד ההפך הגמור-שלי. והיא לא הרפתה, מביטה בי, בעינייה הטובות. הרגועות. מבטה בוטח. חי. לא יכולתי לשאת זאת, האמת הייתה חזקה מידי, בהירה מידי ואכזרית ביותר. אז הבטתי בה חזרה, רוצה לשרוף אותה, לשבור אותה לחתיכות, לנפץ את הביטחון והרוגע שבה, להטיח אותה בכח, להכאיב לה. שתרגיש קצת ממה שעובר עלי. שתעבור קצת בחיים. למה בזמן שאני סובלת היא פשוט ילדה רגילה, שמחה ויציבה? למה? המחשבה הזאת משגעת אותך, מטריפה אותך.
ואני,
אני רציתי רק לשבור אותה ולסלק אותה מעל פניי, ובאותו הזמן לחבק אותה חזק חזק ולהגיד לה- תודה. תודה שאת אי של שפיות בתוך המציאות הלא נומאלית שלי.

כתבו על אדם קרוב. זה יכול להיות בן משפחה או חבר, העיקר שזהו אדם שקרוב אליכם.

לשאלות בבקשה לפנות בפרטי או בשרשור אחר

על הקבר הלבן מתגלגלת לה עוד דמעה. ועוד אחת.
דמעה שהוא לעולם לא יראה.
לא שאכפת לי, באמת. מה זה כבר משנה לי? הוא גם ככה לא יחזור.
השמיים הכחולים מספקים תמונת רקע מושלמת. כמעט כמו בתמונה הרביעית בעמוד החמישי באלבום שלו. רק ששם האבנים היו טרסות ושהוא קיפץ מעליהם ולא שכב מתחתיהן.
הבדל קטן. זעיר ממש. כמעט כמו ההבדל אם היו יורים מילימטר שמאלה. או חמש סנטימטר ימינה.
אני מתיישבת על אבני החצץ הפזורות מסביב ונשענת על האבן הקרירה. כל כך הרבה עבר מאותו ערב מר ונמהר. כל כך הרבה.
באותו ערב, חזרתי הביתה לראשונה מזה כמה שבועות. הייתי עליזה ודעתי היתה פזורה עלי. לפחות עד הרגע שקיבלתי אס אמ אס ממנה - אל תפתחי חדשות.
זה היה הרגע שבו נלחצתי. לא היו אומרים לי את זה אלא אם...
רעדתי על אף האוויר החם והזעה שירדה במורד גבי לא נבעה מהעובדה שהמזגן היה תקול. ידעתי. ידעתי שמשהו קרה, רק לא ידעתי מה בדיוק.
ירדתי למטה, לגינה. לנשום אוויר. נשענתי על הגדר שהפרידה בין גן השעשועים לכביש. ילדים שיחקו כאילו לא קרה כלום. נשים דיברו על הספסלים וגברים מיהרו, ספרים תחת שכמם .
"שמעת שהיה פיגוע?" באה אלי חברה שלי. כן. איפה שהוא היה. הבנתי.
הבטתי עליה בעיניים קרועות לרווחה. היא משכה בכתפיה והלכה.
התיישבתי כל הרצפה הלוהטת ועצמתי עיניים. לא יכול להיות. לא יכול להיות.לא יכול - - -
"בית הקברות נסגר בעוד חמש דקות. את יוצאת?"
לא. אני לא יוצאת. אני נשארת כאן. איתו.
הוא היה רוצה שאני אמשיך לחיות כרגיל.
אז מה. אני מתגעגעת. אני רוצה אותו כאן.
ושום דבר שתעשי לא יעזור.
אבל -
בלי אבל. תצאי. תמשיכי לחיות. תהני. תשמחי. כמו שהוא היה רוצה.
הנהנתי והזדקפתי. שלחתי בקבר מבט אחרון, נחוש.
בוטח. מקווה.

הם ישבו כולם מסביב לשולחן

כל אחד בעיסוקיו שלו

זה בווצאפ, זה באימל

והאחר בכלל משחק..

 

מישהו זוכר לשם מה הם התכנסו?

לכבוד מי מרחוק הם הגיעו?

ראיתי אותה יושבת ובוהה

בוהה בשולחן, בעוגיות

בכל מה שהיה צריך לשמחה

 

אך באמת זהו הגורם לשמחה?

הדבר שעל השולחן?

או מה שביד?

 

רציתי לגשת אליה,

להגיד לה שאני פה במיוחד בשבילה

אבל

היא הסתובבה ויצאה 

בזווית ראיתי דמעה קטנה מונחת שם

דמעה שהם לא הספיקו לראות..

מחכים לכם

אף אחד לא יכל להבין את ההרגשה כשהיא ראתה אותו מרחוק מתקרב לעברה, הבטן התהפכה מצד לצד והתחושות התערבבו בבת אחת.
בכל צעד ליבה פעם וקרא לעזרה, היא רצתה שזה יקרה אך לזאת לא היתה מוכנה.
הצבעים בפרצוף התחלפו מהרה וחיוכה נמתח מאוזן אחת לשניה.
הם הלכו ברחוב בשתיקה מביכה, ציפור לא צייצה ומהומה לא קרה.
ולפתע שטיח אדום נפרס לעברה הנרות דלקו, הפיצו קדושה.
כוס של יין נמזגה, "לחיים" הוא קרא.
"קול ששון וקול שמחה" אוטוטו היא נשואה.

פוקוס, בבקשה.
מצלמה ראשית, זוזי שמאלה. עוד קצת, עוד קצת, טיפה קדימה, כן, בדיוק שם אל תזוזי, מעולה.
כולם מוכנים? הסאונד טוב?

יאללה, אקשן.
----
אנחנו מכינים סרט על החיים שלו, זהו בדיוק. כן, נשמח אם תוכל לספר לנו איך הוא היה בתור חבר, בתור חייל, בתור עמית לעבודה, בתור בן, בתור אח, בתור בעל. בתור אבא.
למה אנחנו עושים את זה? יש לו יום הולדת עוד שבועיים, מזל טוב אתה אומר? נמסור, בטח שנמסור לו.

ילד סקרן, רגיש וחכם מאוד. יש לו כוח רצון חזק והרבה עבודה קשה, כבר מכיתה א' הוא השקיע, ותמיד כיבד אותנו, ההורים שלו.
הוא גדל והתחיל לבנות דברים, התנדב, עזר בכל דבר. לקח אחריות והשקיע באחרים, יש לו לב ענק והמון אכפתיות, אני אומר לך, עוד מהגן הוא היה ככה, אני זוכר.
כשהיינו ילדים הוא היה מרביץ לי מכות בגלל ששברתי את הפרויקטים הקטנים שלו, אבל הוא ידע תמיד מתי לעצור, וחוץ מזה שהוא לא מרביץ באמת חזק ואני אומר לך את זה בתור אחיו הקטן אז תאמיני לי שאני יודע.
אדם מקסים, תאמינו לי, היה מביא לי פרחים כל שבוע כי ידע שאני לבד והיה מדבר איתי למרות שאני רק מנקה קטנה של בניין.

קאט!
זה מספיק לנו?
לא, אבל אנחנו חייבים לקצר, אין לנו זמן לספר יותר מידי ועוד צריך להשאיר זמן לתמונות ואז לערוך את הכל.

(את תביני בשלב כלשהו שאפשר אולי לתמצת חיים של מישהו לתוך סרט, אבל כשמדובר באדם שאת באמת אוהבת הזכות להיות חלק מהחיים שלו זה הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות.)

של @פעמיים חי

את חיליק אני מכיר מאז שאני בן 6 או 7. חיליק הוא... קיצר הוא חיליק השפיציק, חיליק שהוריו עלו מרוסיה, חיליק שהכיר לנו את מיסטר בין ואחר כך את סאות' פארק ובסוף את אמריקאן... טוב. פה נעצור.
חיליק היה תמיד קצת אפל, קצת לא מוסבר. קיצוני בטירוף, פריק מחשבים, עצוב, כבוי. פעם ביקשתי מחיליק שיקנה לנו קצת דברים למנגל של לגבעומר. חיליק חזר עם וודקה, שש בקבוקי יין ואחד מרלבורו ו"נגמר הכסף אחי". באותה שעה חיליק הכיר לכוכבה (שאותה אהבתי, ועדיין אוהבים בסתר ליבנו) את יואל. ואנחנו הצטערנו מאוד מאוד...
חיליק עישן הרבה מאוד גראס, וצ'ארס וחשיש הודי באמסטרדם ונדפק לו השכל סופית.
ואז.. יום אחד הוא חזרבתשובה. אבל אני לא קונה את זה. אני זוכר אותו עם חדוות חיים, חוזר מסטול מלילהלבן בירושלים, עם 'קינג' באוזן, מחוייך ושר איתי שיר של יוני בלוך...
"רמי שהרביץ
לדוקטור פרנקל
שיצא עם אחותו"

מכיר אותו מכיר אותו מכיר אותו

שוב היא מתקשרת. הבטן מתהפכת. ובהחלטה מהירה אני משתיקה את הצלצול הטורדני. מסננת. עוד פעם.

היא לא מתייאשת, ומתקשרת שוב.

משתיקה וחושבת. נזכרת. כמה התלבטתי לפני כל פעם שהתקשרתי אליה. כמה רציתי שהיא תענה מיד, שלא אצטרך להתקשר שוב או להתאכזב. כמה רציתי שגם היא תתקשר אליי, אבל אני אענה לה מהר בלי שתצטרך לחכות ולהתאכזב. איך בכל פעם שהיא התקשרה- הלב שלי ניתר משמחה והתרחב מאהבה, קרבה. 

אני יודעת שזה לא הוגן. שנעלמתי לה פתאום בלי שום הסברים. אבל מה אני יכולה לעשות?! טוב לי הריחוק הזה, לפחות עכשיו. 

היא לא עזבה אותי, אני שומעת אותה בתוכי כל הזמן. שומעת את הקול שלה, שכל כך אהבתי (ועכשיו?! כבר לא??), מדבר אליי,  רואה את הפנים שלה, העיניים שאפשר לטבוע בהן מרוב עומק, מרוב הקשבה. הן מסתכלות עליי, מביטות בי מכל פינה, לפעמים באכזבה. לפעמים בכאב. או סתם בשתיקה שמדברת יותר מכל המילים שבעולם. אני שומעת אותה מגיבה לכל סיטואציה בה אני נתקלת, לפעמים אני מקשיבה לקולה ה.. (מה בעצם??  מלטף?? אהוב?? אוהב??) ולפעמים אני מתעלמת. מדחיקה. משתיקה. 

 

שוב היא מתקשרת.

אוף. אני לא יכולה לענות לה!! עדיין לא! אין לי עדיין תשובות לשאלות שהיא רוצה לשאול!! או שיש לי ואני מחניקה אותן?! לא! אני לא יכולה!!

ושוב אני שומעת את קולה, מדבר אליי לאט, בכאב עצור. "אבל למה?? מה קרה??"

לא יודעת מה קרה!! פסדר?! אבל זה כבר קרה. ואין בי שום כח לשנות. (או שאולי אין בי רצון??) טוב לי ככה. אין לי מספיק אומץ. אומץ לנסות לספק תשובות. תשובות בשבילה. תשובות בשביל עצמי. אין לי כח לחפור בתוכי. ולהגיע לאמת. אין לי כח לחפש אותה. אין לי כח להתאמץ. אין לי כח להתמודד.

אולי אני פשוט בורחת??

 

אומרים שהזמן הוא הרופא הטוב בעולם. אז שיעבור כבר!!

כמה אפשר לסנן אותה?? כמה אפשר להתחמק? לברוח. להתחבא. להכאיב.

אני יודעת שמתישהו אני אמצא תשובות ואתגבר על הפחד.

אני יודעת שאחזור אליה.

 

אילו רק יכולתי לומר לה כמה דברים.

הייתי אומרת לה שלמרות הכל אני אוהבת אותה.

כן. אוהבת.

ועד כמה היא משמעותית לי. גם במצב הזה. של ריחוק.

ועד כמה היא חלק מהחיים שלי.

ועד כמה אני לא רוצה להכאיב לה. באמת.

אבל זה לא נשלט.

 

אילו רק יכולתי לספר לה שהבעיה לא בה.

זו רק אני שגדלתי. השתנתי. 

 

אילו יכולתי לספר לה על הפחד המשתק מלחזור למקומות האפלים בהם הייתי כשהיא הייתה הבנאדם הקרוב והחשוב ביותר בשבילי.

 

 

ואז מגיע הקול האכזרי שנמצא שם תמיד ודואג להזכיר לי את נוכחותו התמידית בלי הפסקה.

"את חיה בסרט! סתם עושה פוזות!! את לא באמת חשובה לה. למה מי את?! מה את?! את חושבת שאת מכאיבה לה?? מאכזבת אותה?? למה נראה לך?!" הוא מלגלג, ומצליח לגעת ולהכאיב בנקודה הכי עמוקה שלי. הכי רגישה. הכי אמיתית. "הפסדת אותה במו ידייך!! לא חבל?! עד שמצאת אותה, עד שהתחברת אליה, עד שהתקרבת, עד שהיית שלמה עם עצמך, עד שאהבת, עד שהרגשת." 

 

דיייייי!! אני עונה לו. טוב לי עכשיו!!

"טוב?! הלזה ייקרא טוב?!" הוא ממשיך להצליף ביהירות.

כן.

לא?

לא יודעת.

וזהו.

 

 

 

 

אשמח לתגובות.

 

אחותי מיוחדת, מיוחדת במינה.

מחלה נדירה התגלתה בדמה.
נולדה היא כילדה בריאה, מרשימה.
ללא בעיות עם המון תקוות.
וקצת חששות ודאגות.
של פעוטה בכורה, עדינה, מתוקה.
אך מגיל קטן התחילו הצרות.
בעיות ותלונות,
התפתחויות לא תקינות.
ההורים הצעירים,
שאת דרכם הם סוללים.
התחילו זאת אצל סוללת הרופאים.
השערות וחששות היו בפי המדע,
אשליות ואי תקוות בלשון המעטה.
טיפולים וסדרת בדיקות, פיזוטרפיות,
ונסיונות חוזרות ונישנות.
ואין דבר מדויק.
אין בסיס.
אין כיוון.
ברבות השנים, גדלה המשפחה.
נולדתי אני עם עוד בשיירה.
אך יחד עם זאת גם שמות לצרות נוצרו.
חלקם ידועים, וחלקם עוד.
עלומים.
אוטיזם זעקה אחת.
וCP גם התווסף לרשימה.
נכות, גימגום, הפרעת קשב וריכוז.
יחד עם עוד שמות בשפה האנגלית - מדעית - רפואית.
בהתחלה היתה היא בגן שפתי מיוחד.
עברה לבית ספר לבנות, שלא היה לרוחה.
עברה קשיים, מעידות, נפילות.
תוך טיפולים קבועים- ואחיזות בצדדים.
אך המשיכה בחיים.
עברו עוד כמה שנים ועברה לבי"ס רגיל,
עם סייעת צמודה.
רק ששם היה קשה לאחר- לקבל אותה.
כי יש שונה ומיוחד.
יש אחר ולא מוכר.
יש אותה.
ואנחנו מהצד, ברגעי הקושי והמשבר, ברגעי יאוש ופורקן, שמחה וגאווה. בכי וכאב דמעות של אושר ושל אי יכולת לסבול.
איתה, עם היד- וההליכון.
במפגשים, וכשעוד צריכה.

.כי כולנו משפחה.

מוזמן לעשות את זה עכשיו

צורחת בשקט

שבת בבוקר.
בחוץ אור,
ואני ישנה.

בום! בום! בום!
פתאום
קול זעקה
התעוררתי בבהלה
רצתי מהר
היא שרועה,
חסרת הכרה,
שבורה, מרוסקת,
על הרצפה

האישונים מתרחבים,
הפה נפער,
אני צורחת בשקט,
נלחצת
מה ילד יום, ומה המחר..
ממהרת, צועקת
בלי לאבד שניה.
מוציאים אותי מהחדר.
לוקחת את הפלאפון,
ובשבת,
מחייגת מאה ואחת.
בום. בום. בום.
הלב פועם בחוזקה
הקולות חוזרים ושבים..
יש תשובה,
הם בדרך

מפה לשם,
תוך דקות,
כולם מתייצבים
שם בפנים.
ואין דמעות
(אולי רק בלבבות..)

לפתע, היא מתעוררת,
לוחשת..
כולה שבורה,
אך לא שברירית..
היא מלאת עוצמה
חזקה גם כשהיא בוכה..

ובפנים,
אני דואגת
מאוד מפחדת
צמרמורות זוחלות,
לאט לאט,
לאורך הגוף ועוטפות.
והגרון,
הוא חנוק, הוא מוצף,
עולה על גדותיו..
עוד דמעה נעלמת
אני לא בוכה,
אני צורחת בשקט.

מעבר לגדר אני שומעת
קול יללה,
זעקה עולה ויורדת,
ואורות אדומים - מסנוורים - מעוורים
מהבהבים בחצר הגדולה
ואנשים רצים
מוטות
אלונקה.
זה קרה מהר,
מהר מידי מכדי לתפוש

מזיזים אותי הצידה..
אני רוצה לנסוע גם!
כמוהם, איתם!
אני,
ילדה בת אחת עשרה,
מביטה באורות אדומים
זועקים את בכיי האילם
מתרחקים ממני,
ומהאיזור השומם.
מביטה אל הסירנה
שדוהרת ביללה
הרחק מליבי הדומם,
מליבי ששבק חיים לרגע
ושב, ועתה הוא פועם.

והלב הזה,
הקטן מכדי להכיל
את סערת הרגשות כולה,
הוא צועק.
וכולם נעלמים פתאום,
לפתע הבית ריק

אני לוקחת רגע עם עצמי
לעכל את איבוד ההכרה
את האבידה,
ועכשיו,
אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני בוכה
ומפל עצום של דמעות
גולש לו
בחוזקה
עכשיו, אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני לוחשת.
מתחילה לחיות מציאות אחרת.

או שזה ניצחון בדרגות?

אשכרה.