אתגר חדשנקדימון
מידי פעם בפעם לצערינו יש כאן נסיגה (לדעתי) מהמטרה הראשית של פרוזה וכתיבה חופשית. אני כן חושב שזו דרך פריקה מעולה ויש כח ייחודי בסגנון הזה כדי להרגיע את הנפש.
ובכל זאת, כדרי שגם ייכתבו פה שירים יפים, פשוטים, שמחים.
שירים על העולם, על מה שנעלם, על ערכים ועל פרחים.
הבו לנו אור, אורות. גבעות ותום של נהרות.

נעמיד כאן אתגר:
כיתבו כאוות נפשכם אבל התחילו במשפט הבא:
"פני העננים היו גאים,
חיים, חיים, הם מלאים."


אני מקווה שזה יצליח לעורר מעט אווירה פה.
...חייל שריון

פני העננים היו גאים,

חיים, חיים, הם מלאים.

וכהם מלאים-

הם אפורים,

קודרים.

מזדהים.

ואז הוא בא איתה,

הגשם,

עם הדמעה.

---

העברתי יד על הפנים,

לנקות אותם...

את המים,

והדמעות.

 

והכל המשיך להיות קודר.

עמדתי שם בתחנה,

מסתכל לכל הכיוונים.

מחפש...

 

אבל-

לא.

זה לא קרה.

רק המשכתי להירטב ו...

לבכות.

/*/נרו יאיר.

פני החיילים שעמדו זקופים ברחבת המסדרים של הבה"ד  הביעו תחושה של שמחה עצומה.

העננים המעטים שנראו בשמיים באותו יום רק הדגישו את הכחול הכה-שמיימי של השמיים.
היו בקהל אנשים מכל המגזרים ומכל חלקי הארץ, ושום תאונה לא קרתה בדרך לטקס (ב"ה).

גאים ונרגשים טרחו ההורים לצלם את בניהם משלל זוויות, משל היו כיפה שאני מתלבט האם זוגתי תאהב אותה
"חיים. זהו הערך העליון שאנו פועלים לאורו."

"חיים. אין שום דבר שישווה ערך אליהם" נאם בפאתוס מפקד הקורס. מדיו מגוהצים כעורו של צבי.

"הם עברו אתגרים רבים, הקשיים הפיזיים והמנטליים איתם התמודדו, הכשירו אותם בצורה הטובה ביותר לכל שיעמוד בפניהם.
מלאים וגדושים הם יוצאים מכאן למשימת קודש של הובלה ושמירה על כל עם ישראל כשהם אוחזים בכלי החשוב ביותר של העם".


מחיאות כפיים.

 

 

 

שנזכה להיות מ"נושאי הארון"
ונזכה לחיים שיש בהם.
ללא מסך הברזל המפריד.

במהרה בימינו אמן.

סליחה שהתחכמתי.
הרגשתי שמשהו בחוקיות של המשימה קצת כובל לי את ה"חופשית"...
בהצלחה עם זה. בכל אופן

נ"בנרו יאיר.

נראה לי שהייתי יכול לעשות את זה טוב יותר אבל תוך כדי שיעור...

אבל לפחות לא כתבתי "פריקה". אלא סתם חופשית..
אז תודה על זה.
@נקדימון לא התבאסת עליי אה?
 

מקווה שלפחות נהניתם מהקונספט

עובר בהחלטנקדימון
ההתחכמות הועילה לך פה
קצת עמוק...,,,,,,,,

פני העננים היו גאים,
חיים, חיים, הם מלאים.

כמו מין הרהור פסיכי של קרן שמש שחדרה מבעדם, 

מעיפה קצוות שיער אחורנית.

מחייכת חיוך מחזר.

 

היא לא ראתה 

אותו

מבעד לשמש.

 

היא רק הרגישה

טיפות

טיפות

 

שהמטירו עליה הרהוריה

שמעל

 

לא ידעה,

שאלו-

דמעותיו שלו

 

הניטזות על גופה.

בס"ד.לעבדך באמת!
פני העננים היו גאים,
חיים, חיים, הם מלאים.
תפוחי לחיים,
מגושמים,
כמו צמר גפן-
ספוג נוזלים.

גברת עננה, חלפה בחיוך כובש,
מול מר ענן שהיה עסוק-
כמתבקש.

היא השתדלה לעבור בשקט,
לא לעורר ברקים וגשמים משנתם,
אלה שלא שוייכו לאותה העונה..

שטה לה בשמיים,
מלוא לחייה - מים,
ופתאום ילד שם למטה ביקש,
עם שלולית להיפגש.

היו לו מגפיים כתומות,
כיפה גדולה,
שתי פיאות.

חיים קראו לו.
חיים למד בגן על הגשמים,
הגננת סיפרה להם;
יורד גשם,
כשהעננים נפגשים.

גאה היתה עננה בשליחותה,
וחשה עצמה רעננה כבצעירותה,
וכך,
ממש לפני שעברה את מר ענן,
קרצה לו בחיוך שובב.

וצמר עננים לבנבן פגש, נגע, בצמר שעד עתה היה עסוק - כמובן.

וחיים?
חיים קפץ,
דילג בשלוליות.
חג שמייח למטריות.
וואי איזה יופי! ממש חמוד!,,,,,,,,


חח תודה! יצא מצחיק כזה..לעבדך באמת!
אהבתי מאודנקדימון
אכן, כתיבה חופשית, שמחה ומחייכת
איזה כיף!לעבדך באמת!
וקדימה נקדימון, תענה גם אתה.
ננסההגיגים בע"מ

פני העננים היו גאים,

חיים, חיים, הם מלאים.

עבים היו העבים

נישאים היו הנשיאים

 

טיפות מהם נשרו על הארץ

לחלוק את החיים לכל חי ושרץ

פה ושם הבזיק בהם פרץ

להאיר את הדרך לכל רץ מלא מרץ

 

הרקפת הרגישה את המים נוגעים מלמעלה

מייד היא זינקה לטפס מעלה מעלה

הנרקיס הרגיש המטר שעליו

ולכן התחיל חיש לפרוש את עליו

הכלנית הרגישה בפרץ טיפות

ועל כן התחילה להתקשט ולהתייפות

 

הכינרת גילתה את היורה

מיד מפלס המים החל גבוה שורה

לנוכך פני הנשיאים והעבים

הגלים היו נישאים ונאווים

 

וילד קטן במרוצה נכנס

גשם! גשם! הוא עלץ.

ואמו, כמו כל גנן

חייכה ואמרה הגיע הזמן.

 

הסבר:

אני הרגשתי, בשרשור הזה בפרט ובתרבות בכלל, שיש לגשם אווירה קודרת ודכאונית. ושבהם עוסקים השירים העגומים, והשירים העליזים עוסקים בימי קיץ. ואני מרגיש אחרת, וחושב שהתחושה הזאת היא תחושה אירופית, שזרה לארץ שלנו, שבה גשם הוא זמן החיים בשיאם. ולכן כתבתי את השיר הזה.

יפה מאוד, כיוונת טובנקדימון
שמחתי מאוד לקרוא, גם התוכן נהדר, וגם החריזה זורמת כנחל
יפה ממשנרו יאיר.

תנסה הרבה

מזדהה גם עם ההרגשה לגבי הגשם..





@נקדימון וואלה זה הולך  לך

גם אני משתתףנקדימון
פני העננים היו גאים,
חיים, חיים, הם מלאים.
לבושי גלימה, עוטי תפקיד,
עולם מלא פה באים להרקיד.
כל שביל ונתיב, כל גבעה וגבעול,
כל ילד קטן שיוצא במחול.
ובטנם עמוסה, מבריקה מרעימה,
אשכולות של חיים להביא לאומה.
טיפות כה קטנות, על פני עוללים,
ורישום של חיוך אף על פני הגדולים.
ואני כאן עומד, בין העמק להר,
לרגליי נחלים, לידי הכורכר,
וידיי ועיניי כך פרושות לשמיים,
להודות, להלל, על בואם של המים.


אולי יצא לי אחכ אחד טוב יותר..
@לעבדך באמת! ביקשת..
אהבתי! יפה לעבדך באמת!
אולי אתם רוצים שאעשה אתגר יומי?נחמיה17

או שבועי?

וואו כןשואל תעולם
זה רעיון ממש טוב
לא קראתי הכלאילת השחר
אני אשמח גם להיות מתוייגת
שבועי יהיה מדליקשורקת


יאללה נכתוב אחכ בעז"הברוך השם
אבל אני נורא לא התחברתי להתחלה שנתת.נחמיה17

לא נותנים התחלות של שני חרוזים/ שורות.

א- זה מגביל את המשקל

ב- את הווי הדברים

ג- את עצם החריזה

 

וכבר זה נהפך מכתיבה חופשית ל"השלם את החסר". אתגר שיכול להיות טוב בעקרון, כשאני חושב על זה ככה. אבל אני לא נראה לי אכתוב בשום שיר שלי את השורות האלו, זה קצת ילדותי בעיניי, חריזה גאים ומלאים וצורת הכתיבה מאוד מסביב לחרוז במקום שהחרוז יחרוז. גם חיים חיים הם מלאים. אולי לשיר ילדים זה יהיה נחמד.

 

אז אכתוב שיר ילדים?

 

 

אז אני מתחיל רק מ"פני העננים היו גאים"

(מצד שני אני מתחמק מהדרישות שהצבת, וגם אולי אם היית יודע שהייתי לוקח את השורה הראשונה לא היית מנסח אותה כך. וגם- אתה לכא' בקשת פה שיר... אולי את זה אפשר לעשות).

 

נראה. בינתיים- אני צריך ללכת.

הפלפול עייף אותינקדימון
אפשר להתאמץ קצת, אולי תצליח אולי לא.
שיר ילדים? אפשר, מי אמר שלא..
שיר בחרוזים? גם אפשר..
יש קצת הגבלה, נכון, לכן זה אתגר..
קח אותו לאן שבא לך.. המטרה אינה השיר הספציפי אלא העיסוק בזה בלי שזה ישמש פריקה עצובה,
שזה יהיה פריקה שמחה, עם תוכן כללי יותר.

לגבי האתגרים שאתה רוצה לשים, אני חושב שזה נהדר ממש שיהיו אתגרים שיתנו קצת דרייב לעסק פה, גם הצורך ביצירתיות יכול להרוויח מזה, וגם ההשראה יכולה להגיע.
יומי? אני חושב שלא. שבועי? נשמע לא רע, אבל אני לא מתחבר בקביעות ולא יכול להתחייב על זה..
גם פעם בשבועיים שלושה זה סבבה.
מסכים עם הכל- בהגבלה.בחור שמח

דווקא אני רואה פה משהו מאוד יפה שקורה בפורום.

 

אנשים כותבים את ליבם. בכנות שלא נמצאת בשום מקום אחר.

אחרים מגיבים להם באותה כנות.

 

נכון שיש עניין גם באתגרים, בחרוזים ובמקצועיות. אבל לא צריך להמעיט ממה שקורה כאן.

באמת יש כאן משהו מדהים לדעתי.

 

@נחמיה17

אני אשמח לאתגרים.

לא מתחייב תמיד לענות אבל אעשה השתדלות.

טוב בהחלט היה מאתגר, עשיתי מה שיכולתיברוך השם
המשפטים הראשונים הם בשפה יחסית גבוהה, אז בשביל לשמור אותה הייתי צריכה עכשיו להשקיע במילים גבוהות,
וזה גם לא כזה הסגנון שלי, אבל ניסינו

פני העננים היו גאים,
חיים, חיים, הם מלאים.
ההתרגשות בכל עצמותיי,
כמה פעמים ראיתי את כל הטוב בחיי?
העצים צומחים, מניבים פרי
השמש זורחת, מאירה לעברי
השמיים מאירים, הפרחים מלבלבים,
ורק אני עומדת, חסרת מילים.

והרוח נושבת, בתוך הדומיה
כל הנשמה תהלל יה, הללויה
יפה מאודנקדימון

כתיבה חופשית יפה.. אכן מבחינת משקל יש טיפונת לשייף..
אתגר זה טוב, אתגר זה תמיד טוב!

איזה יופי!אילת השחר
אולי אצטרף בהמשך..
...בת של השם

פני העננים היו גאים,

חיים,חיים, הם מלאים.

 

אך פניי שלי? כה קודרים היו. חסרי לחלוחית של חיים. הוי, כמה קשיים יש בעולמנו, חשבתי לעצמי. איזו שגרה משעממת, עולם חשוך ואפרורי. וכמה בעיות יש בחיי..

לפתע שוב נשאתי עיניי למרום, תובנה היכתה בי. העננים, הרי,גם הם אינם מתמלאים מעצמם ומורידים גשם. בורא עולם מאדה את הים אליהם, שם הופכים הם לטיפות של מים, ואז מפיח הוא בהם רוח משמים, וגשם של ברכה נשפך מהם ארצה. 

 

אולי גם אני יכול ללמוד מהם? לא לחכות שמשהו ימלא את החלל, לא לחכות לבוא ההתחדשות. להרטיב את הלחלוחית היבשה שבי, בעצמי. להפיח בי רוח חיים ותקווה, מתוכי. להתחדש. לבחור להתמלא בחיים.

 

 

 

האמת שהן מילים גבוהות לי מידיגיטרה אדומה


האמת שאני מופתענקדימון

את לא הראשונה שטוענת את זה..

אלה באמת מילים כאלואילת השחר
גם החיבורים הפנימיים ביניהן מעידים על המצאות הכותב בגובה רב מאוד. וזה יפה בעיניי.
(חושבת שאתגר מעניין נוסף יכול להיות לתת רצף של מילים לפתוח מהן, מבלי להוסיף סימני פיסוק או ניקוד ולתת לכל אחד לבחור לאן לקחת את זה...)

* * *
פני העננים היו גאים.
חיים, חיים הם מלאים...
פעמים עוטים,
פעמים עוטרים
ופעמים
את רגשת לב שמיהם
פועמים
ואת שבליבו,
על פני שחק פורשׂים.

רוגשים ורוחשים הם,
הפנים,
כחלק גופם המובדל
ששב ונמלא געגועים
וקול המיית מִשְׁבָּרִים
נוכח השתקפות
פנים שוחקות
ממעל---

בקרבו.

@תופסת אומץ
@פסידונית
@מחפשת^


תודהאילת השחר
מעניין אותי מה ראית שם.
בכלל מעניינת אותי הזווית שאחרים קוראים ממנה את הדברים שנכתבים ע"י אחרים..
פני העננים היו גאים..היי זאת אני ..
חיים
חיים הם מלאים
כמויות של אהבה
לכל הסביבה

ברוכים הבאים להיכל השפע
העננים שלי כל כך שופעים
הם רק רוצים
להשפיע
לאהוב
ואם אפשר
גם לקבל מעט

והגשם שיבוא יעשה שלום על הבריות
הגשם שישטוף את כולם
בלי להיות או לא להיות
וכל תרבות ההתנפחות

שגרמו לנו להיות שונים עד טירוף

גם עליהם העננים שופעים במים
כל מי שהרים את ראשו לשמים
יפה!!בת של השםאחרונה


תתחיל לכתוב שירים רכיםעיניים טובות

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

חזקזיויקאחרונה

סקלוני נאימח שם עראפת

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

כל אדם סוקל את עצמונקדימון

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

מה הכוונה לא תרגיש את אלוהים?קעלעברימבאר

הנה, אני מרגיש אותו

אתה ימח-שם-עראפת?נקדימון

מאיפה קביעתך שהוא לא ירגיש את אלוהים *לעולם*?קעלעברימבאר

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

חמוד שלי. אתה ימח-שם-ערפאת?נקדימון

חמוד שלי, חזרת בזמןקעלעברימבאר

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

נשמע שאתה הופך את אלוהים למושג לוגי קר וטכניקעלעברימבאר

שניכם טיפשיםימח שם עראפת

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

נעים לי לקרוא את זה ()צדיק יסוד עלום

ימח שם עראפתאחרונה

לך מפה יצר הרע לך

...רחל יהודייה בדם

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שנה טובהזיויקאחרונה

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

יש פה ביקוש לסיפור שהוא בעצמו פיצול של סיפור אחרמשה

שפורסם במקום אחר?

מה הכוונה?אריק מהדרום

סיפורי משה רטמשה

אני עדיין לא מבין מה הכוונהאריק מהדרוםאחרונה

שר - האורותצמר-ארד

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

געוואלדיקעימח שם עראפת

מחכה להמשך

כן?צמר-ארד

מה אהבת?

את הרפרנסיםימח שם עראפת

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

חחח...צמר-ארד

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

חיחי, לא קראתי בכלל, רק ראיתי תסרטים מזמןימח שם עראפת

לצערי..צמר-ארד

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

חחח, דונט וורי אני אתאזר בסבלנותימח שם עראפתאחרונה

בינינוצמר-ארד

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

אין מצב שאני אהיה האדם היחיד שנהנה מזהסופר צעיר
מזעזע 😀צדיק יסוד עלוםאחרונה

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

...רחל יהודייה בדם

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

וואוכְּקֶדֶם

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

נעלמיםמשה

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

לא נראלי שזו כוונת המשוררתכְּקֶדֶם

נקרא לנערה ונשאל את פיהמשה

...רחל יהודייה בדם

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

להיות מוגדרxmasterx

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

מעניין 🧐צמר-ארד

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

געוואלדיקעימח שם עראפתאחרונה

סיפור לא מעניין שכתבתי:צדיק יסוד עלום

כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"

1.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

2.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

3.צדיק יסוד עלום

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

אפילוגצדיק יסוד עלוםאחרונה

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

אולי יעניין אותך