פני העננים היו גאים,
חיים, חיים, הם מלאים.
תפוחי לחיים,
מגושמים,
כמו צמר גפן-
ספוג נוזלים.
גברת עננה, חלפה בחיוך כובש,
מול מר ענן שהיה עסוק-
כמתבקש.
היא השתדלה לעבור בשקט,
לא לעורר ברקים וגשמים משנתם,
אלה שלא שוייכו לאותה העונה..
שטה לה בשמיים,
מלוא לחייה - מים,
ופתאום ילד שם למטה ביקש,
עם שלולית להיפגש.
היו לו מגפיים כתומות,
כיפה גדולה,
שתי פיאות.
חיים קראו לו.
חיים למד בגן על הגשמים,
הגננת סיפרה להם;
יורד גשם,
כשהעננים נפגשים.
גאה היתה עננה בשליחותה,
וחשה עצמה רעננה כבצעירותה,
וכך,
ממש לפני שעברה את מר ענן,
קרצה לו בחיוך שובב.
וצמר עננים לבנבן פגש, נגע, בצמר שעד עתה היה עסוק - כמובן.
וחיים?
חיים קפץ,
דילג בשלוליות.
חג שמייח למטריות.