טרמפיאדה.

מקום מעניין.

אתה מגיע עמוס עם התיק, הטרמפיאדה עמוסה. מבין שייקח קצת זמן.

מניח את התיק בצד. מתיישב ומסתכל.

הנה מהצד שם יש את ההוא המוכן לכל תרחיש.

אטלס כבישים מבצבץ מהכיס, תיק קטן, בטח יש בפנים סוודר.

שלט של המקום אליו הוא רוצה להגיע, והוא בטוח בעצמו. לכל טרמפ יש את הטרמפיסט שלו. הוא יגיע...

ממש מצחיק לראות את טיפוס לידו, בדיוק ההפך.

תיק צד בצבעים צבעוניים מתנדנד לו מאחורי הגב, שיער ארוך קשור בקוקו ופשמינה מונחת ברישול על הצוואר. ידו זרוקה לפניו., אחרי חמש דקות הוא מוציא סיגריה. "אחי- יש לך אש?" "מחילה נשמה, לא מעשן" הטרמפיאדה איכזבה אותו. הסיגריה נשארת כבויה ביד.

עוד שני חבר'ה צעירים נדחפים לכל חלון- לאן אתה??

לא מכירים את חוקי הטרמפיאדה הבלתי כתובים, שמי שלקח מספר ראשון יש לו קדימות בטרמפ...

בתוך התחנה עצמה יושבות שני בנות. בטח שירות לאומי. לפחות לפי הגודל של התיק. מדברות בניהם צוחקות. גם הם לא דואגות, הם באיזה קבוצת וואצפ  והטרמפ שלהם אמור להגיע

ואחרון חביב שנראה קצת פחות קשור לנוף. עומד אדם עם זקן לבן, לא מבוגר מידי, נראה כמו רב. מעניין מה הוא עושה בטרמפיאדה. בטח יש לו רכב משלו לא?

טרמפ מגיע.

ברגיל במשך הזמן נראה כאילו הטרמפיאדה רדומה. כל אחד עוסק בעניינו.

אבל כשטרמפ מגיע נראה כאילו כל הטרמפיאדה מתעוררת.

מי יודע? אולי זה הטרמפ שלי? אולי תקופת ההמתנה לטרמפ שמיועד לי נגמרה?

חלון נפתח- צועק יעד.

הוא אפילו לא זז, יש לו שלט. זה לא היעד שלו, לא לשם הוא מכוון. הטרמפ שלו בעזרת ה' יגיע.

הבחור השני עולה. ממילא הוא לא בטוח לאן הוא רוצה להגיע, והכל מגיע מהקב"ה אז זה בטח יקדם אותו..

אני מסביר בנחת לחבר'ה הצעירים שמי מגיע ראשון יש לו קדימות.

"אבל אם זה בדיוק לאן שאני מכוון?" "צודק נשמה, תפאדל. תעלה ושיהיה בהצלחה!" גם שני החבר'ה עלו.

החלון נסגר והטרמפ נסע.

מתחיל להיות קריר- הוא מוציא קפוצ'ון מהתיק.

ידעתי...

עולם מרתק זה הטרמפיאדה. אני יחסית חדש בו. רק לא מזמן החלטתי שאני רוצה לצאת לדרך. וכבר הייתי בכמה טרמפים.

אף אחד עוד לא הביא אותי לתחנה הסופית. אני עדיין מחכה.

נשארנו קצת פחות אנשים.

הוא, שני הבחורות, אותו רב, ואני.

מרגישים כולם אחים לדרך.

אבל כל אחד בדרך ליעד שונה.

כל אחד עושה את דרכו בצורה שונה.

טרמפ מגיע.

שני הבחורות מיד קמות.

טרמפ מאורגן. מאיזה קבוצת וואצפ או אתר.

מעניין אם זה עובד הדברים האלה.

הבחורות נסעו. מתחיל להחשיך. אני תופס דיבור קצר עם הרב. מנסה להבין מה מביא אותו לכאן...

הוא מסביר לי שכבר הגיע ליעד. אבל התברר לו שזה לא היעד שהוא כיוון אליו. ונאלץ לחזור את כל הדרך חזרה.

"אבל באמת שהכול מכוון. אני בטוח שגם לי יש את הטרמפ שלי."

טרמפ מגיע, מציע את מרכולתו.

"תעלה זה בכיוון שלך" אני אומר לבחור ההוא.

"לא זה לא מדויק, אני מעדיף טרמפ ישיר, שאלתי אנשים הבאתי שלט, אני בטוח שהוא יגיע."

הטרמפ שואל שוב, אני מנסה ללחוץ, הוא לא רוצה. הטרמפ סוגר את החלון ונוסע.

"איך תמיד אני שמגיע ראשון לטרמפיאדה יוצא אחרון אני לא מבין..." הוא ממלמל לעצמו. אני מסתכל עליו בחצי מבט...

הטרמפ שלי אמור להגיע כל רגע. בדיוק עכשיו חבר שלי התקשר ואמר לי שזה נראה ממש בכיוון. "וגם אם לא- זה יקדם אותך אחי..." הטרמפ מגיע, אני מסתכל לתוך החלון- שאול שאלה, מקבל תשובה. לוקח את התיק ונכנס.

זורק בהצלחה  בחצי פה לשאר הטרמפיסטים שנשארו.

מקווה שיהיה טוב. מקווה ללכת איתה את כל הדרך ושלא אצטרך לרדת באמצע...

מסתכל אחורה לטרמפיאדה אותו רב במסלול חוזר. והבחור שלא מוכן להתפשר.

ומתפלל לקב"ה שישלח להם את הטרמפ.

כי לכל אחד מגיע

להגיע לסוף הדרך.

"מה ראית שם?"

"חשוך מדי. וגם לא היה לי זמן להסתכל. מזל שלא היה אף־אחד בחדר באותו רגע. אבל שמעתי צעדים, אני נשבע לך. יותר מזוג אחד. חייבים לחזור לשם."

"ראו אותך?"

"לא... לפחות כך נראה לי. זה נשמע שהם היו עסוקים. ייתכן שנוכל להפתיע אותם. או אפילו לחמוק להם מתחת לאף."

"יש לי תחושה רעה לגבי זה, בוס... אנחנו בקושי מכירים אותה. לא עדיף כבר לערב את המשטרה וזהו?"

"זה לא עסק למשטרה. וגם אין זמן לזה. הם לא מכירים את השטח. וחוץ מזה... טוב, לא משנה. אני אומר לך, אם נפעל עכשיו, יש לנו סיכוי להציל חיים. ההורים שלך היו עושים בדיוק את אותו הדבר בשבילך."

"אל תזכיר את זה! אתה יודע שזה שונה. אנחנו בקושי מכירים אותה... אני לא רוצה שיקרה לך משהו."

"היית עושה את זה בשבילי."

"מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"

"לרדת לשם שוב. אם יהיה לי מזל, אלחץ אותה בלי היתקלות. ואם לא... אז זה יהיה קצר ומלוכלך. אולי זה יצליח."

"טוב, טוב, אני בא. לעזאזל, אי־אפשר איתך. בסוף תהרוג את שנינו. הציוד הרגיל?"

"כן. תביא איתך גם את התיק המיוחד, והרבה סוללות. ואולי כמה כדורי כסף. אנחנו לא יודעים מה יש שם."

"אתה חושב שזה זה?"

"אמרתי לך, אני לא יודע. לא ראיתי כלום. אני יודע שמסתובבים שם כל־מיני טיפוסים, אין מה לעשות עם זה. אבל כן, יש סיכוי. אם כן, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת. אם לא נצליח לעלות על עקבותיהם, לפחות נשבש להם את הלו"ז לבינתיים."

"הבנתי. טוב, אמרת שאין הרבה זמן. בוא נתחפף."

"סליחה שאני גורר אותך לזה."

"פשוט סְתום. אתה כל־כך חייב לי על־זה."

///

"לא אמרת שירדת דרך החור ברחוב פארק?"

"כן, אבל זה לא בדיוק שם. לפי החישוב שלי, נגיע מהר יותר מכאן."

"אוקיי, בוס. הבאת ציוד פריצה? זאת נראית חתיכת דלת כבדה, הדלת הזאת."

"אין צורך," אמרתי ושלפתי את צרור המפתחות. "פרצתי אותה לפני שנה ושמתי מנעול משלי."

"מקווה ששמרת את הקבלה..."

הדלת חרקה באיטיות ונסגרה בטריקה. זאת הייתה אחת מהכניסות המוכרות פחות, מה שהיווה יתרון בפני עצמו. מדרגות מזוהמות הוליכו מטה מטה אל מעבה האדמה, ואוויר לח וטחוב מילא לשניים את הריאות. לאלה שאינם מנוסים, כניסה לאולמות הקבורה התת־קרקעיים יכולה להיות מסוכנת מאוד. כמה פניות לא נכונות, ואין לך מושג איפה אתה נמצא. בלי קליטה, בלי שלטים, כשכל פנייה מוליכה עמוק יותר לתוך המבוך, בהצלחה לצאת. ויש גורמים שמנצלים את זה לרעה. המשטרה אינה מסתובבת כאן בלי סיבה מיוחדת. ויש גורמים שמנצלים את זה: סטלנים תמימים, מפיצים, חלפני כספים, אנרכיסטים, סוחרי נשק... זה מקום מצוין לפגישות מהסוג הזה. ומפוקפקים ככל שיהיו אלה אינם מהווים סיכון כשלעצמם. אבל יש כאלה שעדיף שלא להיקרות בדרכם... התארגנויות אסורות, פושעים כבדים... וכמה רמות מתחת, נמצאים הרעים האמיתיים. אלה שמכירים את המעברים הסודיים שאינם חשופים לציבור, גם לא לאלה שרגילים להסתובב בקטקומבות. אוכלי בשר אדם. דתות אסורות. ומתחת לזה... דברים שקשה להאמין שהם קיימים. אבל ראיתי. הייתי רוצה לשים לזה סוף, אבל זה הרבה יותר גדול ממני. וגם מבן, השותף העסקי שלי.

בימים כתיקונם, כהשלמת הכנסה, אנחנו מבצעים משימות ליווי פשוטות. לא משנה מה הסיבה, אם אתה מוכן לשלם, אנחנו יכולים להעביר אותך ממקום למקום בקטקומבות בביטחון סביר. התעריף נקבע לפי שעה ורמת סיכון. אבל לא משנה מה, אנחנו לא מתעסקים ב"קומות האסורות". המקומות שמחוץ לתחום. מרחבים שלמים שנמצאים תחת אבטחה של גורמי פשע, כתות סודיות, ועוד טיפוסים שאספר עליהם בבוא העת...

המשימה שלנו היום הייתה לחלץ בחורה מהאוניברסיטה שלנו, שלהערכתי הגסה, משתייכת לקבוצת הסטלנים התמימים, ונצפתה במקום מאוד, מאוד בעייתי ומסוכן. עוד מירוץ נגד הזמן. תמיד אהבתי את זה.

"יפה מאוד. עכשיו אנחנו באזור Ⰼ... הדרך המהירה ביותר תהיה במעבר הזה", סימנתי בעיפרון על המפה, "אמורה להיות כאן דלת סתרים מכוסה באדמה, ואנחנו יורדים הישר לטריטוריה Ⰺ."

"אחריך, בוס."

"מכאן ואילך אנחנו שקטים יותר מחתולים... ותוציא את האקדח, שלא יפתיעו אותנו."

"רות."

לא עברו כמה דקות עד ששמענו צעדים. אלה לא היו הצעדים שלנו.

"ששש!"

"מה הם אומרים?"

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק

חָגוּר אָפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּיו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים

עַל מַלְאַךְ אָדָם שֶׁאָבַד

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

עַל אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן - הֵם אָמְרוּ

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב

אֲבוּדִים, וּבוֹכִיִּים

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

*סגן דוד גולובנציץ ז"ל*

חושְבני האִם
חושְבני האִם
לקבור את עצמי
בהררי הניירת
במאוּרת הנזירים הנסתרת
ובמנגינות תכולות של יוון

או להתפלל על דברים שאיני מבינם
על חזיונות ברזל ועופרת ודיזֶל וָדם
כי אולי בתוכם אותן אותיות
אותם הפרחים

אותן אהבות
כמוני
כמוךָ.

יָד מוּל יָד

לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת

הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?

אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין

עוֹד שְׁמֹעַ

עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ

בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית

וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים

בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ

וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים

הִיא עוֹד כָּאן

מְלַטֶּפֶת

בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים

וְעַלְוַת הֶעָלִים

הִיא עוֹד כָּאן

נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת

עֲטוּיָה כִּסּוּפִים

וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד

מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת

בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם

בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת

לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר

מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים

לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ

אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים

וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ

יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם

כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר

כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר

כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב

וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו

כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי

נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת

נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר

עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת

רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי

לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט

מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ

לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית

לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ

לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה

וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ

וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק

לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ

לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים

כָּל רָזֵי הָעוֹלָם

לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ

וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר

כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה

כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד

כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף

וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד

את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ

נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה

וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת

לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.

עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.

הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם

על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.

עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,

דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה

עד מוות להיכנס.

הם הצטלבו. היא חיה?! 

הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.

היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.

בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר

הלחם העגולה, השחורה, הביתית.

עכשיו כבר לא פחדה מכלום.

היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג

אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,

מצאה את הפמוטים הגבונים, את

כיסוי המטה, את הקערה בה

לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...

לא אמרה מילה. הודתה בליבה

שיש לה מקום להיות.

לביתה שלה לא נכנסה יותר

לעולם. 

החלל שבלב האדם - פרק 1

אש שורפת, בוערת בי.

אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.

אש שצועקת בי.

אש שאני צועקת.

מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.

האש מאיימת לאכל אותי כליל.

מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,

קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.

ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.

היא עוצמתית ואימתנית,

אבל עצובה כל כך.

את כל דפי נפשי היא יודעת.

כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.

הכל היא קראה.

קראה וזעמה,

קראה וגעשה,

קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.

והדמעות כיבו את האש.

בוקר. שנעל!! שנעל!!

ערב. שטילה!! שטילה!!

גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.

סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!

ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.

פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.

היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.

יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.

שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.

עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.