טרמפיאדה.

מקום מעניין.

אתה מגיע עמוס עם התיק, הטרמפיאדה עמוסה. מבין שייקח קצת זמן.

מניח את התיק בצד. מתיישב ומסתכל.

הנה מהצד שם יש את ההוא המוכן לכל תרחיש.

אטלס כבישים מבצבץ מהכיס, תיק קטן, בטח יש בפנים סוודר.

שלט של המקום אליו הוא רוצה להגיע, והוא בטוח בעצמו. לכל טרמפ יש את הטרמפיסט שלו. הוא יגיע...

ממש מצחיק לראות את טיפוס לידו, בדיוק ההפך.

תיק צד בצבעים צבעוניים מתנדנד לו מאחורי הגב, שיער ארוך קשור בקוקו ופשמינה מונחת ברישול על הצוואר. ידו זרוקה לפניו., אחרי חמש דקות הוא מוציא סיגריה. "אחי- יש לך אש?" "מחילה נשמה, לא מעשן" הטרמפיאדה איכזבה אותו. הסיגריה נשארת כבויה ביד.

עוד שני חבר'ה צעירים נדחפים לכל חלון- לאן אתה??

לא מכירים את חוקי הטרמפיאדה הבלתי כתובים, שמי שלקח מספר ראשון יש לו קדימות בטרמפ...

בתוך התחנה עצמה יושבות שני בנות. בטח שירות לאומי. לפחות לפי הגודל של התיק. מדברות בניהם צוחקות. גם הם לא דואגות, הם באיזה קבוצת וואצפ  והטרמפ שלהם אמור להגיע

ואחרון חביב שנראה קצת פחות קשור לנוף. עומד אדם עם זקן לבן, לא מבוגר מידי, נראה כמו רב. מעניין מה הוא עושה בטרמפיאדה. בטח יש לו רכב משלו לא?

טרמפ מגיע.

ברגיל במשך הזמן נראה כאילו הטרמפיאדה רדומה. כל אחד עוסק בעניינו.

אבל כשטרמפ מגיע נראה כאילו כל הטרמפיאדה מתעוררת.

מי יודע? אולי זה הטרמפ שלי? אולי תקופת ההמתנה לטרמפ שמיועד לי נגמרה?

חלון נפתח- צועק יעד.

הוא אפילו לא זז, יש לו שלט. זה לא היעד שלו, לא לשם הוא מכוון. הטרמפ שלו בעזרת ה' יגיע.

הבחור השני עולה. ממילא הוא לא בטוח לאן הוא רוצה להגיע, והכל מגיע מהקב"ה אז זה בטח יקדם אותו..

אני מסביר בנחת לחבר'ה הצעירים שמי מגיע ראשון יש לו קדימות.

"אבל אם זה בדיוק לאן שאני מכוון?" "צודק נשמה, תפאדל. תעלה ושיהיה בהצלחה!" גם שני החבר'ה עלו.

החלון נסגר והטרמפ נסע.

מתחיל להיות קריר- הוא מוציא קפוצ'ון מהתיק.

ידעתי...

עולם מרתק זה הטרמפיאדה. אני יחסית חדש בו. רק לא מזמן החלטתי שאני רוצה לצאת לדרך. וכבר הייתי בכמה טרמפים.

אף אחד עוד לא הביא אותי לתחנה הסופית. אני עדיין מחכה.

נשארנו קצת פחות אנשים.

הוא, שני הבחורות, אותו רב, ואני.

מרגישים כולם אחים לדרך.

אבל כל אחד בדרך ליעד שונה.

כל אחד עושה את דרכו בצורה שונה.

טרמפ מגיע.

שני הבחורות מיד קמות.

טרמפ מאורגן. מאיזה קבוצת וואצפ או אתר.

מעניין אם זה עובד הדברים האלה.

הבחורות נסעו. מתחיל להחשיך. אני תופס דיבור קצר עם הרב. מנסה להבין מה מביא אותו לכאן...

הוא מסביר לי שכבר הגיע ליעד. אבל התברר לו שזה לא היעד שהוא כיוון אליו. ונאלץ לחזור את כל הדרך חזרה.

"אבל באמת שהכול מכוון. אני בטוח שגם לי יש את הטרמפ שלי."

טרמפ מגיע, מציע את מרכולתו.

"תעלה זה בכיוון שלך" אני אומר לבחור ההוא.

"לא זה לא מדויק, אני מעדיף טרמפ ישיר, שאלתי אנשים הבאתי שלט, אני בטוח שהוא יגיע."

הטרמפ שואל שוב, אני מנסה ללחוץ, הוא לא רוצה. הטרמפ סוגר את החלון ונוסע.

"איך תמיד אני שמגיע ראשון לטרמפיאדה יוצא אחרון אני לא מבין..." הוא ממלמל לעצמו. אני מסתכל עליו בחצי מבט...

הטרמפ שלי אמור להגיע כל רגע. בדיוק עכשיו חבר שלי התקשר ואמר לי שזה נראה ממש בכיוון. "וגם אם לא- זה יקדם אותך אחי..." הטרמפ מגיע, אני מסתכל לתוך החלון- שאול שאלה, מקבל תשובה. לוקח את התיק ונכנס.

זורק בהצלחה  בחצי פה לשאר הטרמפיסטים שנשארו.

מקווה שיהיה טוב. מקווה ללכת איתה את כל הדרך ושלא אצטרך לרדת באמצע...

מסתכל אחורה לטרמפיאדה אותו רב במסלול חוזר. והבחור שלא מוכן להתפשר.

ומתפלל לקב"ה שישלח להם את הטרמפ.

כי לכל אחד מגיע

להגיע לסוף הדרך.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יומן כתיבה חלק שני

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.