אתמול הייתי שם.
ליד המכונת מוות הזו.
בתחנה ההיא..
עם הרכבת.
שאכלה אותך.
מרצון(?)
כשהודיעו
שמישהי התאבדה.
הלם.
הלב נישבר,
התרסק עוד יותר.
קפיצה קטנה אחת,
קטלה חיים שלמים.
מה איתך?
שכחת את אבא השבור?
שכחת שאיבדתם,
לפני לא מעט זמן,
עוד אחות,ואמא?..
קראו לו,
לזהות את הגופה.
והוא נשנק
ובמבט מבוייש
אישר.
כן.
זאת נעמי.
נעמי שלי.
ראו על העיניים,
כאב של שנים.
כאב שלך
שלא שיתפת
ולא חלקת עם אף אחד.
חיית לך חיים,
מלאים בשדים
ורצונות של מוות.
אולי,
לא היו לך חיים?..
החיוכים המהממים שלך,
שהוצאת לעולם,
כניראה שלא היו אמיתיים.
רצית שיהיה לנו טוב.
אז חייכת
חיוך שובה.
חיוך מוזר
עם טיפה סודיות.
לא חשבנו
שהסוד הזה כ"כ נורא.
