אווירה

נוגעת

עוטפת

מערפלת

מרצדת בין חושך לאור

בין נראה לבלתי נראה

בין מורגש ללא מורגש

לפעמים אווירה מורגשת,

יותר מהדבר הכי סמיך שיש

לפעמים היא חומקת,

כמו אוויר כמו מים כמו אש

אבל תמיד היא נמצאת שם

לוטה בערפל

דוחפת אותנו

לפעמים לטובה

לפעמים לרעה

והיא כמו כל הכלים

ואנחנו רק צריכים

לדעת לנצל אותה

להשתמש בה

האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה

כמו במערבולת צבעים וצורות

שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי

האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת

לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה

מפחד או מגבורה.

אחרי כבר שלושה ימים

שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה

אפוף בכאב, פחד, קושי

לצד גבורה, אור ותעוזה

שלושה ימים של עליות ומורדות

שלושה ימים של תהיות ומחשבות

שלושה ימים של שאלות ותשובות

בעיקר שאלות.

וזה גם ימים של ערפול חושים

של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור

שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן

ענן של חוסר ממשות במציאות

ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות

או בקיצור- מורפיום.

אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי

ערב שבת פרשת נח של אותה שנה

אותה שבת שלעד תיזכר לי

אותה שבת שלתמיד תיחקק לי

בראשי. וליבי

שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה

סוכם שאבא יישאר איתי

ואמא...  היא תהיה איתי בליבי

דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים

מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים

דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים

אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי

"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...

אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה

אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות

לובשת ארשת רצינית. האווירה.

ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי

דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה

וביחד הם סודקות את ליבי

אמא הלכה לה

ושבת נכנסה לה

אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"

האווירה עדיין מסרבת להשתנות.

יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה

ומחליטה לדחוף קדימה...

"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי

ומתחיל לזמזם

את הניגון אני מתחיל לזהות

"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"

עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.

ואני מתחיל לבכות.

יודעת היא היטב את תפקידה

נכנסת ויוצאת

עושה בי כרצונה

לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור

אווירה של גישור

ומעל השאלות

מעבר למסך הקשיים והתהיות

מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות

אני מרגיש חיבור

הערפל מתפזר

ומבעד לשחור

בוקע לאט לאט- אור

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

נשימות מתגברות

מתנשפות

מבשרות את הדבר ההוא שעוד מעט יגיע

הדבר שממנו אני מפחד

מנסה לעצור את כדור שכבר נורה

להסדיר נשימה

כמה פשוט זה נשמע

רק להירגע

לשחרר

תשחרר אמר לי פעם פסיכולוג בתהליך קבלה לאיזו משרה נחשבת

אתה 10 מ10 אמר בשפה לא כל כך טיפולית

אתה צריך פשוט לשחרר

פשוט לשחרר

לעגתי לו בקרבי

פסיכולוג עאלק

אם היה פשוט לשחרר

פשוט לא הייתה לך פרנסה

ודווקא הנשימה

זאת שנכנסת ויוצאת מאיליה

מכניסה ומוציאה אוויר

דווקא היא מבשרת לי בדרכה

ששוב זה מגיע

שוב, הגב אל הקיר

תהומות

תהומות שבי עולים מעלה

פורצים שוב נתיב חשוך ואין דרך שאוכל לעוצרם

רק להתכנס אל עצמי

ולמנוע פגיעה ואוהבי

אין לי מנוחה

כָּל מוֹדָעָה שֶׁתָּלִית

עַל לוּחַ לִבִּי

וְחָלְפָה לָהּ,

הוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נָעַץ

וְחוֹר

חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.