אווירה

נוגעת

עוטפת

מערפלת

מרצדת בין חושך לאור

בין נראה לבלתי נראה

בין מורגש ללא מורגש

לפעמים אווירה מורגשת,

יותר מהדבר הכי סמיך שיש

לפעמים היא חומקת,

כמו אוויר כמו מים כמו אש

אבל תמיד היא נמצאת שם

לוטה בערפל

דוחפת אותנו

לפעמים לטובה

לפעמים לרעה

והיא כמו כל הכלים

ואנחנו רק צריכים

לדעת לנצל אותה

להשתמש בה

האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה

כמו במערבולת צבעים וצורות

שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי

האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת

לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה

מפחד או מגבורה.

אחרי כבר שלושה ימים

שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה

אפוף בכאב, פחד, קושי

לצד גבורה, אור ותעוזה

שלושה ימים של עליות ומורדות

שלושה ימים של תהיות ומחשבות

שלושה ימים של שאלות ותשובות

בעיקר שאלות.

וזה גם ימים של ערפול חושים

של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור

שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן

ענן של חוסר ממשות במציאות

ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות

או בקיצור- מורפיום.

אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי

ערב שבת פרשת נח של אותה שנה

אותה שבת שלעד תיזכר לי

אותה שבת שלתמיד תיחקק לי

בראשי. וליבי

שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה

סוכם שאבא יישאר איתי

ואמא...  היא תהיה איתי בליבי

דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים

מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים

דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים

אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי

"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...

אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה

אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות

לובשת ארשת רצינית. האווירה.

ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי

דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה

וביחד הם סודקות את ליבי

אמא הלכה לה

ושבת נכנסה לה

אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"

האווירה עדיין מסרבת להשתנות.

יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה

ומחליטה לדחוף קדימה...

"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי

ומתחיל לזמזם

את הניגון אני מתחיל לזהות

"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"

עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.

ואני מתחיל לבכות.

יודעת היא היטב את תפקידה

נכנסת ויוצאת

עושה בי כרצונה

לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור

אווירה של גישור

ומעל השאלות

מעבר למסך הקשיים והתהיות

מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות

אני מרגיש חיבור

הערפל מתפזר

ומבעד לשחור

בוקע לאט לאט- אור

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

יומן כתיבה חלק שני

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.