אווירה

נוגעת

עוטפת

מערפלת

מרצדת בין חושך לאור

בין נראה לבלתי נראה

בין מורגש ללא מורגש

לפעמים אווירה מורגשת,

יותר מהדבר הכי סמיך שיש

לפעמים היא חומקת,

כמו אוויר כמו מים כמו אש

אבל תמיד היא נמצאת שם

לוטה בערפל

דוחפת אותנו

לפעמים לטובה

לפעמים לרעה

והיא כמו כל הכלים

ואנחנו רק צריכים

לדעת לנצל אותה

להשתמש בה

האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה

כמו במערבולת צבעים וצורות

שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי

האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת

לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה

מפחד או מגבורה.

אחרי כבר שלושה ימים

שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה

אפוף בכאב, פחד, קושי

לצד גבורה, אור ותעוזה

שלושה ימים של עליות ומורדות

שלושה ימים של תהיות ומחשבות

שלושה ימים של שאלות ותשובות

בעיקר שאלות.

וזה גם ימים של ערפול חושים

של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור

שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן

ענן של חוסר ממשות במציאות

ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות

או בקיצור- מורפיום.

אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי

ערב שבת פרשת נח של אותה שנה

אותה שבת שלעד תיזכר לי

אותה שבת שלתמיד תיחקק לי

בראשי. וליבי

שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה

סוכם שאבא יישאר איתי

ואמא...  היא תהיה איתי בליבי

דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים

מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים

דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים

אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי

"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...

אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה

אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות

לובשת ארשת רצינית. האווירה.

ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי

דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה

וביחד הם סודקות את ליבי

אמא הלכה לה

ושבת נכנסה לה

אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"

האווירה עדיין מסרבת להשתנות.

יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה

ומחליטה לדחוף קדימה...

"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי

ומתחיל לזמזם

את הניגון אני מתחיל לזהות

"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"

עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.

ואני מתחיל לבכות.

יודעת היא היטב את תפקידה

נכנסת ויוצאת

עושה בי כרצונה

לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור

אווירה של גישור

ומעל השאלות

מעבר למסך הקשיים והתהיות

מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות

אני מרגיש חיבור

הערפל מתפזר

ומבעד לשחור

בוקע לאט לאט- אור

עַל סַפַּת הַיָּם

כָּל הַיָּם הַגָּדוֹל פָּרוּס לְפָנַי

לַהֲקוֹת דָּגִים וְאַלְמֻגֵּי פֶּרֶא

וּבְרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁבִּמְצוּלוֹת

(אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ דָּג אֶחָד

מוּזָר, עִם פָּנָס

שֶׁיָּאִיר לְפָנָיו אֶת הַתְּהוֹמוֹת)

עַד שֶׁהַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים מְטִילִים עָלַי חִתָּתָם

וַאֲנִי עוֹבֵר לַמִּטָּה

אכזבה,

מעצמי, מאחרים

זה ליפול שוב חזרה, אל התהו, הרגלים

לאבד כך את המוח, להשתטות בלי להחלים

במקום לברוח עד אליך

שזה אותו דבר, רק שמשלים.

נפלאות הסח הדעת

היא הראשונה שמבקשים

המאמין אוחז בספר

מכורים לא חוקרים.

למעשה חולה שליטה

זה לא נעשה כרצוני

קורא קדושה אני מבקש

קורה שכמעט כל יום נופלים.

הלוואי יפול האסימון

תהליך פותח תהליך

לחיות בדרך, חכם, לא נכון

לפתור בנפש עוד תסביך

 רצח בני משפחת פוגל

ואת היי לי לפה ילדתי

בעת אשר ייאלם קולי מדמעה

וגופך הקטון הוא יישאר זעקתי

עת ירווה בדמך רגבי אדמה

ועיניך אשר לא האריכו לראות

הנה בם נשקף כאבי

ופעיותייך, הרכות הקטועות

הנה בם תבכי את בכיי.

וקולך שנדם שנגדע

לעולם יהא הוא קולי

ובכייך ילדתי שגווע

יהא לעולם אות אבלי

ועת עלית למרום ילדתי

ותעל עימך שוועתי

וכאשר מול אל עליון התייצבת

ואתייצב שם איתך גם אני

והנה ילדתי אלחש לך עכשיו

כי תיגשי נא אליו ללא פחד

ולמשמע קולך אזי שוב אכאב

ושנית יאחזני הרעד

ואמרי לפניו

הן הקרבתי הכל

ולכבודך אלוהיי

הקרבתי חיי

הנני אבי

על מזבחך נעקדתי

ועתה אלוהיי

עד מתי עד מתי.

*התפרסם לראשונה בפסיפס תחת הניק "טל אוריה"

לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf

קָלִיעַ טָס אֶת טִיסַת חַיָּיו

בּוֹקֵעַ מִגֹּלֶם תַּרְמִילוֹ

נִבְעָט, מְגֹרָשׁ

בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים

וְעָנָן

נִמְרַח עַל מַטָּרָה

מִקַּרְטוֹן

וְטוֹב לוֹ

שֶׁסְּתָם טָס

וּסְתָם בָּקַע וְנִבְעַט וְגֹרַשׁ

וּבִלְבַד שֶׁקַּרְטוֹן

וּבִלְבַד שֶׁסְּתָם

וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ יוֹרֶה

אחד החברים התלונן שיוצאים לו עכבישים מהלחם. השיער שלו גלי והעיניים שחורות ועגולות, הוא מסרק באצבעות קשות את שיערו לאחור ומסתכל במראה. החדר חשוך הקירות אפורים

יש אגם אחד לא רחוק

באמת בלחם יש עכבישים! קרא נדהם. הם קטנים והם יוצאים מהחורים והם מטפסים ויורדים ועולים.

עמוק בתוך הבצעים יש קורים דקים ומבריקים

באצבעות הקשות הסורקות את השיער הציפורניים מתמלאות אדמה ולכלוך

לשיר ליופי וחיים -הוא רוצה אבל עיניו שחורות מאוד

אם אי אפשר לשיר ליופי וחיים נשיר לעכבישים!

הם זללו את כל הלחם ונותרה רק פקעת קורים

לכרוע אל ארבעות ולזמר להם

יש אגם אחד לא רחוק

נשיר לעכבישים

הוּא מֵת כְּמוֹ כֶּלֶב

מְקַשְׁקֵשׁ בִּזְנַב חַיָּיו לִקְרַאת שְׁתִילֵי הַזֵּיתִים הַסּוֹבְבִים

אֶת מִטָּתוֹ

מִתְרַפֵּק, מִתְמַסֵּר

עֵינַיִם נוֹשֵׂא

לִבְעָלָיו

הוּא מֵת כְּכֶלֶב

מֵת, וְכֻלּוֹ לֵב

______________