מאז ומתמיד אנשים סביבי לא אהבו את המועמדים ה"קיצוניים" והעדיפו מישהו מתון יותר. אלא - שכגזירת גורל, חייב להיות מישהו קיצוני בעולם, וכל השאר הם "מתונים" לעומתו.
קיוויתי מאוד ש"זהות" יכנסו, מתוך הנחת יסוד שהם יגררו את כל המפה ימינה - הן לאומית והן כלכלית. התקווה שלי נכזבה, אבל רק חלקית.
ואסביר:
מצד אחד: הניצחון הלא צפוי בליכוד הכניס לשם הרבה מועמדים מה"עשיריה הרביעית".
באופן מסורתי מאז שפייגלין התפקד לליכוד בעשיריה הזו יש הרבה אנשים טובים שהפוליטיקה הפנימית בליכוד דחקה אותם קצת אחורה. עצם כניסתם (ברובם) לא רעה בכלל.
במקרה של הפעם האחרונה, "הליברלים בליכוד" (ארגון שאני חבר פעיל בו) היו מעורבים שם, ויחד עם חברי הליכוד מיו"ש יגרמו לאנשים שנבחרו שם לפעול בכיוונים הנכונים, הן כלכלית והן מדינית.
בצד השני, ההפסד הזה הוא הפסד מאוד מכובד. אם ניקח בחשבון שלפני עשור לא היה אפילו עשירית מנדט של חופש כלכלי בישראל, גילינו שהיום יש שלושה מנדטים בערך למוצר הזה.
האם זה מספיק לעבור את אחוז החסימה? לא.
האם זה יספיק כדי להפעיל לחץ בהמשך בסגנון "עוצמה יהודית"? בוודאי.
להערכתי יש עוד כשני מנדטים של חופש כלכלי שלא אוהבים את פייגלין האיש או הרשימה שלו. רשימת הליכוד, הימין החדש ואפילו בצלאל סמוטריץ' יצטרכו לקחת את זה בחשבון בפעם הבאה. סמוטריץ' דורג בעבר גבוה ב"מדד החירות" של התל"ח ועם קצת מזל ולחץ פוליטי יוכל להתקדם אפילו יותר גבוה.
או בקיצור: צפו העתק-הדבק מהספר של פייגלין, לעמדות של פוליטיקאים אחרים.
האיש בעצמו מאז ומתמיד היה השילוב בין כישלון פוליטי נראה לעין, לבין החדרה עקבית ומוצלחת של הרעיונות שלו. רשימת הליכוד מושפעת באופן דרמטי מהמהלך שלו בעשור הקודם, ומצע "הימין החדש" (שכנראה תעבור, בקושי) הושפע דרמטית ממקורות ההשפעה שלו.
גם אצל "איחוד מפלגות הימין" הייתה תזוזה יפה ימינה בהיבט הזה. יעיד המצע שלהם.
ידע כל פוליטיקאי שפייגלין ורעיונותיו שווים שלושה מנדטים, ויפעל בהתאמה.
