קשה לקבוע בוודאות האם אירועי ה-7 באוקטובר היו תולדה של רשלנות פושעת או שמא מדובר בבגידה מתוכננת מבפנים. אך אם אכן מדובר בבגידה, נראה שהזרע נזרע במקום בלתי צפוי: בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון.
1. ועדת מירון כמודל פוליטי
התקדים המסוכן נוצר כאשר ועדת מירון בחרה להטיל אחריות אישית ישירה על ראש הממשלה נתניהו, למרות שלא היה לו כל קשר לפרטים המבצעיים בשטח. עבור מי שחיפש דרך להפיל את השלטון, זה היה רגע של התגלות: הוועדה "הממלכתית" הפכה לכלי נשק פוליטי רב-עוצמה, המסוגל לעקוף דרגים מקצועיים ולהפנות אצבע מאשימה ישירות לדרג המדיני העליון.
2. הכישלון בהנדסת התודעה החרדית
למרות הניסיון של ה"חונטה" והתקשורת להשתמש במסקנות הוועדה כדי להסית את הציבור החרדי – שנפגע בצורה הקשה ביותר באסון – נגד נתניהו, המהלך נכשל. הציבור החרדי, שאינו ניזון מהתקשורת הממסדית, לא "קנה" את הבלוף והבין שמדובר ברדיפה פוליטית במסווה משפטי.
3. שינוי אסטרטגיה: מהר מירון לעוטף עזה
כאן, ייתכן שנולד הרעיון המעוות: אם החרדים חסינים להנדסת תודעה, יש צורך באסון שיפגע בקהל יעד שחשוף יותר למסרים התקשורתיים. המודל שנוסה במירון – הטלת אשמה מוחלטת על ראש הממשלה תוך דילוג על מפקדי שטח, מפכ"ל ושרים – שוכלל לכדי תוכנית פעולה.
4. הקונספט: פתיחת שערים לשם הפלת שלטון
על פי תאוריה זו, ההחלטה (האפשרית) "לפתוח את השערים" בפני חמאס נבעה מהביטחון המוחלט של המתכננים ב"מכונת האשמה" המשומנת:
* האירוע: אסון נורא ביישובי העוטף.
* הכלי: ועדת חקירה ממלכתית "אובייקטיבית".
* התוצאה: הנדסת זעם ציבורי חסר תקדים שיופנה אך ורק כלפי נתניהו, בדיוק לפי התקדים של ועדת מירון.
לסיכום: ייתכן מאוד שמסקנות ועדת מירון, שקבעו כי ראש הממשלה אחראי לכל פרט טכני במדינה, היו הטריגר שנתן לאותם גורמים את הביטחון לבצע מהלך קיצוני, מתוך ידיעה שבסוף היום – הציבור יקבל "חותמת ממלכתית" לכך שרק אדם אחד אשם.
