האם מישהי גם חווה כך את העניין?
בד"כ אני שומעת על בנות שמאד רוצות מניעה והפסקה בין ילדים.
אבל אצלי זה הפוך..
ב"ה יש כמה ילדים, די צפופים..
וכמה שמתיש/מבולגן/מלאה בהורמונים,
ושבסוף כל הריון אני אומרת לעצמי שאני חייבת קצת הפסקה כי זה מתיש והופך את הבית ברמות..
אני תמיד מחכה להריון הבא
ומצטערת שקודמו נגמר.
אני שוכחת מהר..
אבל אולי זה לא טוב לבית האינטנסביות הזו? ואולי זה לא באמת טוב לי?
איך אני יכולה לברר זאת עם עצמי טוב יותר?
השאלה רלוונטית מאד לתקופה זו..
ואם תשאלו מה הצדדים לכאן ולכאן-
אני מאוהבת בילדים שיוצאים וכ"כ רוצה עוד כמוהם. הרבה כמוהם.
כ"כ אוהבת את ההרגשה שיש משהו בתוכי, זה עולם שלם בתוכי, שרק אני מרגישה ודואגת לו,
וזה מבטא את הקשר שלי ושל בעלי.
ואני אוהבת את המראה שלי בהריון ואוהבת את חווית הלידה עצמה.. (והן לא היו פשוטות בחלקן..)
ומתבאסת מהיום שכבר לא אוכל להרגיש את ההרגשה הזו..
ומצד שני אני צריכה להתחשב קצת בגוף שלי? בנפש שלפעמים קצת מרוב עייפות והורמונים אני לא מכירה אותה?
במשפחה שצריכה לאורך זמן בית מאורגן ושפוי?
(אדייק שקשיי ההריון מתבטאים בעיקר בבלאגן נוראי כי אני ללא טיפת כוח. לפעמים גם חוסר סבלנות.. או חוסר חשק)
וגם וגם אגלה שאני מאד נרתעת ממניעה למניהו כי לא יכולה לחשוב על להחדיר משהו (התקן) או להתהפך בגלל הורמונים של כדורים..
)
זה התגלגל מתגובה לתגובה...
), אבל אני חושבת שבכל זאת צריך לשקול גם בכלים נוספים חוץ מהרצון להריון וילדים, מקסימים ומתוקים ככל שיהיו.
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...